סיפורים לדובי קוטב |
| 11/2012
מתפוגגת באיטיות עם הזרם
האם הרגשתם פעם, את התחושה של השלווה שלפני המוות?
שאתם לא נאבקים, מבינים שזהו, זה נגמר?
זה הזמן הטוב ביותר, והנורא ביותר, שתזכה לחוש עד סוף ימי חייך.
ההבנה שזהו, כל מה שהשגת בחייך יילקח ממך ללא יכולת להתנגד. שהרי אין דבר שניתן לעשות, חייך תלויים בידי סוחר הנשמות אשר יישחרר את נשמתך באוויר העולם, וייקח את גופך עמוק אל הקבר שבאדמה.
הקלילות הזו, של חוסר הדאגה. שהרי אין דבר שניתן לעשות, המאבק חסר טעם, ולכן אפשר לוותר עליו. הרוגע וההקלה, שבתחושת הסוף.
האם הרגשת את זה?
כי אני כן. אני הרגשתי את זה.
כשהמים הקיפו אותי, ואני שקעתי אל המעמקים. מניעה את גפיי בנסיון למצוא נקודת אחיזה, נאבקת על אוויר לנשימה, אך כל מה שאני מוצאת הוא מים מלוחים הצורבים את עיני, גרוני, וראותיי. סירבתי לוותר, אך מהו סירובי לעומת נפילת ההחלטה, שקבעה את מותי?
וכמה שניות לפני שעיני נעצמו,
כמה שניות לפני שהכל התמוסס, נעלם, והפך לשחור,
יכולתי להניח לכל, לחייך בשלווה, ולתת לעצמי לחוש את תחושת הוויתור המתוקה, ששטפה אותי מכל מחנק ופחד.
ואז נעלמתי אל האפלה,
מותירה אחרי שלוש בועות אוויר קטנות,
שהתפוגגו עם הזרם.
| |
|
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
