| 1/2013
מ-2010 ל-2013- כתיבה מחדש של סיפור כושל
זה הסיפור הראשון שכתבתי, בכיתה ו'. היה לי משעמם, אז לקחתי אותו, ושכתבתי אותו.
הרוב כאן זה בעיקר בגלל השעה המאוחרת... בערך (02:00 בלילה), אז... לא נורא!
בשלב מסויים זה הפך לפרודיה על אימואים.
עמכם הסליחה XD
הוא ייתחלק לשני חלקים, כי גיליתי שכשאני כותבת אותו בפעם השנייה, הוא יוצא ממש ממש ארוך.
המקור והחלק השני כאן.
תיק, תק, תיק, תק.
כשהזמן מתקתק, את המשחק תצטרך לשחק,
ולא, הפיתרון ייתרחק,
והחוט שלך לנצח ייתנתק.
"אל תהרוס לי את הבית."
"אני לא אהרוס את הבית..."
"ואל תציק לשכנים."
"ואני לא אציק לשכנים..." אני נאנח.
"ואל..."
"בסדר, אמא!" אני קוטע אותה באמצע המשפט. "אני אזכור גם לא לנשום, אם זה מה שירגיע אותך." אני מגלגל עיניים, והיא מעקמת את אפה בחוסר שביעות רצון.
"אני עדיין לא יודעת למה הסכמתי לך." היא לוקחת את התיק המינאטורי שלה מהדלפק, שאני עדיין לא מבין במה הוא מועיל.
"כי את אוהבת אותי ורוצה שאני אהיה מאושר?" אני מציע.
"זה היה בעיקר בשביל שתפסיק להציק לי, אבל גם זה טוב." היא מחייכת ופורעת את שיערי, והולכת לכיוון הסלון בעודי רוטן ומחליק חזרה את שיערי הבהיר למקומו.
"אד! בוא כבר!" אני שומעת את קולה הקורא, ואת צעדיו הכבדים של אבי יורדים במדרגות העץ הרעועות. אני יוצא מן המטבח, ושניהם עומדים ליד הדלת, לבושים בבגדים מחויטים ומהודרים, מוכנים ליציאה.
אבי פותח את פיו, ואני עוצר אותו. "אמא כבר אמרה לי את כל מה שאסור לי לעשות, זה בסדר." אני מגלגל את עיני בשנית.
"התכוונתי לומר לך שתהנה." אבי מחייך בחיבה, ולוקח את צרור המפתחות שלו מן השידה אשר ניצבת לצד הדלת. "ושתנעל את הדלתות והחלונות. היו פריצות משונות בזמן האחרון..." מצחו מתקמט רגע, אך באותה מהירות חוזר חיוכו הרגיל. "יהיה בסדר. תבלה." הוא אומר לי, ושני הוריי יוצאים מבעד לדלת, וסוגרים אותה בטריקה שמהדהדת ברחבי הבית השקט.
אני מצמיד את אוזני לדלת הכניסה, מחכה לשמוע רעש של מנוע מותנע, ומכונית נוסעת. כשזו נשמעת, אני מפעיל את המערכת, ובוחר בשיר של הלהקה האהובה עליי, We came as victors. הצרחות של הזמר מבליעות כל רעש שסביבי, והדבר היחיד שאני שומע הוא צלצול הפאלאפון שלי.
"הלו?" אני עונה.
"בנאדם, כבר עשר דקות אני עומד כאן ודופק לך על הדלת, אני שומע את המוזיקה מכאן!" קול כעוס בוקע מהמכשיר.
"אוי, אממ, סליחה קווין..." אני מכבה את המערכת, פותח את הדלת, ונאלם דום. "מה לעזאזל גרמת לשיער שלך?"
"אז הוא חצי בלונדיני עכשיו, אל תעשה עניין." הוא מושך בכתפיו ונכנס לבית ללא הזמנה. "מה, איפה כולם? אני היחיד שהגיע בזמן? חוסר אחריות כזה... אני תמיד היחיד שמגיע בזמן!" הוא מכריז.
"קווין, בפעם האחרונה איחרת בשעתיים וחצי." אני סוגר את הדלת.
"מקרה חד פעמי."
"ובפעם שלפניה בשעה ורבע."
"שניים מתוך אינספור."
"ובפעם שלפניה-"
"בסדר, בסדר, הבנו את הפואנטה, שקט. עכשיו-" צלצול פעמון קוטע את דבריו. הוא מתיישב על אחד המזרונים שעל הרצפה בהבעה זועפת.
אני מגחך לעצמי בשקט, ופותח את דלת העץ הכבדה.
"מה יש לכולם היום?!" נפלטת מפי קריאה כשאני רואה מול מי אני עומד.
"מה יש לך?"
"כולם החליטו להתעלל לעצמם בשיער?" אני מביט בשיער הצבוע בוורוד לוהט של אמיליה.
"אמממ... אולי?" היא מחייכת, גומת חן מופיעה בלחיה השמאלית.
אני נאנח. "כנסי..." אני מפנה את הפתח, והיא נכנסת, מעיפה את תיקה על קווין.
"אאו... מה יש לך שם, לבנים?" הוא מזעיף פנים, ומעיף את התיק לפינת החדר.
"לא, אבל יש שם חגורת ניטים וכמה צמידי ניטים, אני מניחה שזה מה שכאב." היא מתיישבת עליו בשיכול רגליים, כמו תמיד.
"השיער שלך נורא מוזר שהוא קצר... וורוד..." הוא משחק בקווצות משיערה, ואני שב ופותח את הדלת בהישמע דפיקה.
אני לא מספיק לומר דבר לפני שדמות נמוכה בעלת שיער שחור קופצת עליי בחיבוק. "לאון!" קול מוכר קורא באוזני. "התגעגעתי אליך!"
אני צוחק. "היי ג'רמי." אני מחבק אותו בחזרה. "תירגע, לא התראנו רק שבועיים..."
"אבל... אבל..." הוא משחרר אותי. "בכל זאת התגעגעתי אליך." אני מחייך ונושק לו קלות על שפתיו. הוא מסמיק מעט ומחייך במבוכה.
"היי, זוג יונים קטן וגאה שלי, אנחנו גם כאן..." אמיליה קוראת, לוקחת את השלט של המערכת, ומפעילה מחדש את המוזיקה.
"את כבדה." מתלונן קווין כשאנחנו מתיישבים מולם. "קומי."
"לא." היא משחקת עם השלט.
"אבל אמיליה..."
"שב בשקט. לי נוח, אני לא אקום."
הוא פוצה את פיו בכדי לענות לה, מה שייתפתח לוויכוח נוסף, אך אני לוקח את השלט מידיה ומכבה את המערכת. "מה דעתכם, שנראה סרט במקום?"
"אני בעד, אם התפוח אדמה הזה יקום." קווין דוקר את כתפה של אמיליה באצבעו.
"התפוח אדמה נשאר במקומו."
"דאמיט..." הוא ממלמל, ואני הולך למטבח לפני שהם ייצעקו עליי להכין פופקורן. כמו בכל פעם מחדש.
בעודי מחכה לסיום ההכנה, אני שומע קולות וויכוח מן הסלון.
"... אני חייב?..."
"...כן, אתה חייב..."
"...למה?..."
"....אתה תהיה חתיך ככה!..."
"מה הולך שם?" אני קורא.
"כלום!" שלושה קולות משיבים לי יחד.
אני חוזר לסלון לאחר כמה דקות
כשהפופקורן בידי, ורואה את ג'רמי בגבי אליי ואת אמיליה יושבת לפניו ורוכנת
לכיוונו. "אל תזוז." היא נוזפת בו, ומורה לו הסתובב.
"אמיליה, למה שמת לו אייליינר?" אני מרים גבה.
"אוי שקט, נכון החבר שלך חתיך ככה?" היא מחייכת. אני מגלגל עיניים בחיוך משועשע וזורק עליה פופקורן.
"די להתעלל בחבר שלי." אני נוזף בה בחיוך, ומכניס את סרט האימה 'התזכור אותי לנצח?' לנגן הדי וי די.
"על מה זה?" אמיליה שואלת בעודה חוזרת לשבת על ברכיו של קווין, שנועץ בה מבט ממורמר אבל לא אומר כלום.
"אין לי מושג." אני מושך בכתפיי. "לקחתי את זה מהחדר הישן של אח שלי, הוא השאיר שם כל מיני דברים אחרי שהוא עבר לגור במעונות של הקולג'." הוא גם השאיר אותי כאן עם שני הורי, שפשוט יורדים מהפסים ככל שהזמן עובר. אני מניח שצריך לחיות איתם.
"מה איתו באמת? ועם החברה שלו?" קווין שואל אותי.
"אה, הם נפרדו."
"מה? למה?"
"היא בגדה בו עם מישהו, או מישהי. לא כל כך הקשבתי."
"רואה? אמרתי לך! תשלמי." קווין מחייך חיוך רחב ואמיליה נותנת לו 10 דולר, שהוא תוחב לכיס מכנסיו.
"תשתקו." אני צוחק, ומכבה את האורות. חשכה מוחלטת משתררת בסלון. אני מגשש את דרכי חזרה אל הספה, ומועד על קווין בדרך.
"תיזהר, בנאדם!" הוא רוטן. באור החלוש של כתוביות הפתיחה אני רואה אותו עובר לשבת על הספה, ואמיליה מתעקשת לחזור לשבת עליו, ולוקחת את קערת הפופקורן לחיקה. אני מתיישב לצידו של ג'רמי על הספה השנייה, והוא נשען על כתפי כהרגל, ואני מחייך לעצמי.
אנחנו צופים בסרט בערך שעה, צוחקים בכל פעם שהאפקטים בולטים לעין או שהדם זורם בכמויות גדולות מן הנורמלי. בשלב מסויים אמיליה וג'רמי מתחילים לזרוק פופקורן אחד על השני, עד שאני לוקח את הקערה משניהם ומחביא אותה במקרר שבמטבח. "אתם שני ילדים קטנים." אני נד כלפיהם בראשי. בסביבות אחת, לקראת סוף הסרט, צרחה מקפיצה אותי ממקומי. היא לא בוקעת מן מכשיר הטלוויזיה, אלא מהנער המפוחד שיושב לצידי ומביט בחלון באימה.
"מה קרה?" אני שואל אותו במהירות. הרי לא יכול להיות שצרח בגלל הסרט, הדבר היחיד המפחיד שעל המסך הוא כמות הקיטש שבין שתי הדמויות הראשיות.
הוא מגמגם בליל של מילים לא מובנות, עיניו עגולות כמעט לחלוטין כך שניתן לראות את כל העיגול הירוק שמסביב לאישון.
"ג'רמי? ג'רמי!" אני אוחז בכתפיו. "מה קרה?!"
"ב... בחלון..." הוא ממלמל. אמיליה וקווין מתיישבים לצד הספה על הרצפה ומביטים בו בציפייה מבוהלת. "היה שם איש... ל-ל-לא ראיתי את פניו, היה חשוך מידי..." הוא מתחיל למשוך באפו, ועיניו מוצפות דמעות. "ברגע שהסתכלתי עליו, הוא הראה לי חוט שהוא ליפף על אצבעותיו, משך אותו, וקרע אותו לשתי פיסות. ואז הרים פתק שהיה כתוב עליו... 'תיק, תק, תיק, תק, כמה זמן לך עוד נותר?' ו... נדמה לי ש... ש... שהיה לו סכין..." הוא קובר את פניו בכתפי, מנסה להבליע את הדמעות ונבוך מתגובתו הקיצונית.
"ששש..." אני מרגיע אותו ומלטף את שיערו. "תירגע... אני בטוח שזה היה כלום, ושדמיינת את זה. זה בטח בגלל הסרט."
הוא מרים את ראשו ומביט בי בפנים שטופי דמעות ומבט מפוחד. "כ...כן... בטח דמיינתי את זה... אני לא טיפוס של סרטי אימה. מצטער על ה..." הוא לא מצליח להביא את עצמו לסיים את המשפט.
"זה בסדר." אני מוחה את הדמעות מעיניו. "אל תדאג. אולי תלך לשטוף פנים או משהו, להירגע?"
הוא מושך באפו, מתרומם לעמידה, וגורר את עצמו אל חדר האמבטיה שבקומה השנייה.
"אתם חושבים שהוא באמת ראה משהו?" קווין שואל אותנו בפקפוק. אמיליה ואני מחליפים מבטים ספקניים.
"אני חושבת שהוא דמיין. יש לו דמיון... פורה." היא מחייכת.
"טוב, מה שבטוח, הוא חושב שהוא ראה משהו. זה כבר-" צרחה ארוכה ונמשכת, ללא עצירות לאוויר, קוטעת את דבריי. "ג'רמי!" אני קורא, קופץ מהספה ורץ במעלה המדרגות. אני שומע את טפיפות רגליהם של חבריי שרצים אחרי, כמעט מחליק במסדרון, ונעצר מול פתח חדר האמבטיה.
הדלת פתוחה לרווחה, ואני נכנס פנימה בחשש.
יותר מידי דם.
| |
|
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
