| 1/2013
זה תמיד השאיר סימן
"אדוני... בבקשה, אדוני הטוב... אנא עזור לי, בבקשה... אפילו פיסת בד ישנה בשביל הכלבה המסכנה שלי." אני מתחנן על מפתן הדלת הסגורה של בית גדול, מטופח, של משפחה אמידה במיוחד.
הדלת נפתחת, והאור העז שבוקע מן המסדרון מסנוור את עיניי העייפות. גבר עומד לפני, גבוה ורחב כתפיים, בשנות ה-40 לחייו. פניו מעוותות בזלזול, ועיניו הכהות בוחנות את דמותי הרצוצה, המרופטת, העזובה. כמו כלבלב שננטש בגשם לבדו.
"תסתלק מכאן!" הוא כמעט צועק עליי בקולו הנמוך והעמוק, וידידתי, קלרה, הכלבה שלי, נסוגה אל הגשם השוטף ביבבות. "אני לא צריך לפרנס קבצנים עצלנים וחסרי יכולת או השכלה! תעוף מכאן!" הוא טורק את הדלת בפני, וצליל הטריקה עוד מהדהד באוזני.
אני זוחל למחצה חזרה אל הגשם, בגדיי כבדים מין המים ושערי נדבק בקווצות לפני. אני אוסף את קלרה בזרועותיי, מנסה לגונן עליה מפני הגשם הקפוא והרוח המצליפה. היא מייבבת חלושות, ואני מלטף אותה בעדינות. "ששש... קלרה שלי." אני לוחש. "יהיה בסדר, חמודה שלי." פרוותה המדובללת מלוכלכת ורטובה, ועיניה הכהות מביטות בי בעצב. אני מתרומם לעמידה בקושי, רגליי רועדות, ומתחיל ללכת אל הבית הסמוך.
ברגע שאני רואה את האורות הכבויים שבחלון הקדמי שבבית הזעיר, מתנפצת תקוותי לרסיסים. אך מבט נוסף בחברתי היקרה גורם לי לטפס בכל זאת במדרגות הבית, ולדפוק חלושות על הדלת. "עזרו לי בבקשה..." אני קורא חלושות בקול רועד. "אני צריך עזרה..." אני מחכה לתשובה, סימן חיים. אך קריאותיי ובקשותיי נותרות ללא מענה. אני משתרע באפיסת כוחות על הקרקע שמול הבית הנמוך והנטוש, ריק מחיים ומאדם.
אני מקלל את אבי על המצב שגרם, מקלל את עצמי על חוסר השליטה העצמית שלי ועל זעמי, על שלא חשבתי לעזוב. מחשבה זו לא עלתה בראשי.
בפרצי זיכרון בוהקים וזורמים, בצבעים וגוונים חזקים ובהירים יותר מן המציאות, אני נזכר בחיים שלפני. לפני התקופה בה אני נמצא עכשיו.
לפני עשרים שנה, כשהייתי בן 14, והחיים היו טובים יותר. עד שאבי פוטר מהעבודה, והחל להשתכר. שברי זיכרונות של אמי בוכה, ואבי סוטר לה בחוזקה, משאיר סימן אדום וברור על לחייה. זה תמיד השאיר סימן.
היא בוכה, הוא צועק, ואני מציץ מפתח חדרי, מפחד להתערב מחשש שאחמיר את המצב. עד שיום אחד, הוא הכה אותה. הרבה יותר מידי חזק, חזק יותר מתמיד. היא לא קמה. היא לא בכתה. לא ייבבה. לא גררה את עצמה לחדרה וננעלה שם. פשוט שכבה שם, לא קמה, לא נשמה. הזיכרון מטושטש מדמעות של עבר, דמעות של ילד שראה את אמו בסיום חיה, ויודע שיישאר לבד, כי אביו לא יכול לגדל אותו. הוא לא רוצה שאביו ייגדל אותו.
הוא מתגנב למטבח, ולוקח סכין. הלהב כמעט זורח באכזריות בהילת הזיכרון. הזיכרון משתנה, ואביו שוכב על הרצפה מולו, להב הסכין שקוע בחזו עד הקת. הדם מתפשט על חולצתו הלבנה בארגמן כהה כוורדים שגידלה אמי בגינה. הוא לוקח תיק בית ספר, מרוקן אותו מספרים ומחברות. במהירות ופחד הוא דוחף לשם בגדים וחפצים חשובים. הילד לוקח אוכל, אוסף את כלבתו לזרועותיו, ויוצא החוצה. משאיר את הדלת פתוחה.
ואני חוזר אל הרחוב הגשום והחשוך.
קלרה מייבבת, הגשם מצליף, וגופי רועד מקור ומבכי. אפילו לא שמתי לב לדמעות שהחלו לזלוג מעיני.
"אני מצטער, קלרה. הייתי צריך להשאיר אותך בבית. זה לא מגיע לך..." אני מנסה לסחוט מעט מהמים אשר נספגו בפרוותה, אך ללא הועיל. היא מביטה בי במבט נבון, כמעט כאילו הבינה את דבריי.
אני נעמד ברגליים רועדות, והולך בבוץ אל הבית הבא, האחרון הרחוב. אור צהוב וחמים דולק בחלונו, וככל שאני מתקרב, אני שומע יותר ויותר בבירור נגינת פסנתר חלושה, והמתחזקת לאט ובביטחון.
אני מגיע אל המרפסת הקדמית של הבית, העשויה עץ לבן ורעוע החורק תחת רגליי החלושות. אני מביט מבעד לחלון הפתוח קמעה, אל תוך הבית היבש והחמים. קירות החדר בו אני מביט צבועים בלבן עם עיטורי פרחים זהובים, המזכירים מעט את הוורדים שגדלו וצמחו תחת ידיה האוהבות של אמי. במרכז החדר ניצב פסנתר כנף לבן, גדול, ויפהפה. הוא מזכיר לי את הימים בהם אני למדתי לנגן על פסנתר, בהצעתה של אמי.
מול הקלידים יושבת נערה צעירה, כבת 18, שיערה מהווה ניגוד מושלם לצבעו הבהיר של הפסנתר. עיניה עצומות, שפתיה פסוקות קמעה, והיא שקועה לחלוטין בנגינתה. אצבעותיה יוצרות צלילים קסומים, מכשפים, מהפנטים כמעט. היצירה שהיא מנגנת אינה מוכרת לי, ואני תוהה אם כתבה אותה בעצמה. בהיעדר דף תווים, אני מניח שכן.
אני מביט בה כמהופנט, חירש ליבבותיה של חברתי ולגשם המתדפק על גג הבית, ורק צופה בה בנגינתה. אני לא יודע כמה זמן הבטתי בה, והאזנתי לצלילי הפסנתר הרכים.
אך מתישהו, הטשטשה המציאות, והתחלתי לחלום.
בחלום, עמדתי מול ווילונות לבנים, והסטתי אותם באיטיות. מאחוריהם, ישבה אמי לצד פסנתר כנף שחור וניגנה בשלווה. אט אט, השתנתה אמי לדמות הנערה המנגנת, והפסנתר שינה את צבעו לצבע וורד, לצבע דם.
לפתע, פסקה נגינתה של הנערה. היא הסתובבה לכיווני, ופקחה את עיניה. עינה השמאלית הייתה ירוקה, כעיניה של אמי. עד שראיתי את עינה לא ראיתי את הדמיון בינה לבין אמי המתה, אך עכשיו לא ניתן להתעלם מהפנים המוכרות. אך עינה הימנית, לא הייתה ירוקה היא. היא הייתה שחורה, כך שלא ניתן להבחין בין הקשתית לאישון. בעוד שעינה הירוקה הייתה נבונה, חכמה, מבינה, אוהבת כמעט, עינה השחורה הייתה ריקה. כמו חור שחור. בקושי היו מילים לתאר את הריקנות המשמימה.
והנה היא פוצה את פיה, שניה לבנות וישרות לחלוטין.
"שלום." אמרה, קולה מתוך וערב לאוזן. ואז, כמו יד בלתי נראית, משך אותי קולה מערפילית החלום. והתעוררתי.
אני פוקח את עיני, ורואה שנרדמתי תחת גג מרפסת הכניסה בבית נערת הפסנתר. הגשם פסק, ופסי שחר תכולים צובעים את השמים הכהים.
לפתע, אני מבחין ששמיכת צמר עבה מכסה את גופי הצנום. אני מביט בה בהפתעה, ואז מביט סביב, ורואה את קלרה לצידי, פרווה המתולתלת יבשה, והיא מנמנמת בשלווה בשלולית אור שמש. אני מוצא כיכר לחם טרי על הקרקע לידי, ולצידו פתק.
"אם תרצה משהו נוסף, רק תדפוק על הדלת.
אני אעזור.
על החתום,
הנערה עם הפסנתר."
| |
|
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
