סיפורים לדובי קוטב

כשהייתי בן אחת עשרה, אחי הגדול, תומס, ניגש אליי ודחף גיטרה לידיי.
"ג'יימי, אני הולך ללמד אותך לנגן בגיטרה." הוא חייך בעיניים נוצצות. וכמובן שהסכמתי. אחי הגדול, הנערץ, היה המודל לחיקוי שלי. הוא היה הטוב, המושלם, ממנו לומדים.
ומאז, יום יום, הוא ישב איתי ולימד אותי לנגן. עם מחברת תווים כחולה, עט אדום, סרגל ירוק וגיטרה לבנה. הוא לימד אותי אקורדים, תווים, מקצבים. הוא התקדם מהר, ואני הייתי צריך לעמוד בקצב. מטאליקה, לד זפלין, איירון מיידן, אחד אחרי השני, שירים, מנגינות, בקצב מסחרר. הוא לימד אותי לנגן משמיעה אך גם בעזרת תווים. עמלתי קשה על הנגינה, גם בשבילי, אך גם בשבילו. בשביל לא לאכזב אותו.
לא עבר זמן רב עד שאצבעותיי טיילו על המיתרים במהירות מסחררת, פורטות מנגינות ושירים ישנים, וכל מה שעשיתי בזמני הפנוי היה לנגן ולהקשיב לקולו המורה של אחי, כיצד לעשות וכיצד לא.
הערצתי אותו, את אח שלי. על הגיטרה ועל הכל. הפרש כה קטן, של ארבע שנים, עושה הבדל כל כך גדול. הוא היה שם כשאף אחד אחר לא היה. הוא היה שם גם כשכולם היו.
תמיד היה שם.

ועכשיו הוא כבר לא כאן. עברו חמש שנים. הוא התגייס לצבא. אמא התחננה בפניו שלא יתגייס. הוא לא הקשיב. למה הוא לא הקשיב? אם היה מקשיב, הוא היה יכול להיות כאן, לצידי, מלמד אותי כיצד כן וכיצד לא.
אחי מת מות גיבורים. קפץ על רימון, בשביל להציל את היחידה שלו. הוא היה מפקד דגול, כולם העריצו אותו. אבל למה הוא? למה הוא היה זה שקפץ?
לו רק היה מחפש מקום מחבוא. לו רק לא היה גיבור.

אני מתיישב על הקרקע, לצד קברו, ומניח את הגיטרה לצידי. באיטיות, אני מעביר את אצבעותיי על השיש הקריר והאפרפר.
באתי לכאן פעם בחודש, בכל חודש מאז הלוויה. אני לא מסוגל לשחרר. אני פשוט לא מסוגל לשחרר אותו. אני לוקח את הגיטרה לידי, פורט כדי לבדוק את הכיוון, ומתחיל לפרוט על המיתרים באיטיות.
אני ממשיך בשירה, על אף שקולי מעולם לא היה נעים לשמיעה. הוא תמיד צחק עליי בגלל זה, ואמר לי להישאר בנגינה. עכשיו כבר לא אכפת לי. לא אכפת מכלום.
"שיר אחרון, בקשה אחרונה

"קטניס?"
אחותי הגדולה יושבת במרכז אחו יפהפה, פרחים אדומים ושחורים מכתימים העשב הירוק כאזמרגד. היא לבושה בשמלה הכחולה של אימנו מיום האסיף, ושיערה הפרוע נופל על פניה ומסתיר את עיניה. אצבעותיה מלטפות בזהירות פרח כחול זעיר הצמח לצד רגליה המשוכלות, והיא אינה מגיבה לדברי.
"קטניס? קטניס!" אני קוראת, אך לא מסוגלת לזוז. רגליי כמו נטועות בקרקע.
אני שומעת צעדים שקטים מצדו השני של האחו, ומרימה את מבטי. כמה מטרים מאחוריי קטניס, ניצבת קרייריסטית אדומת שיער, וגרזן בידה. על שפתיה נמתח חיוך אכזרי, אך הנערה שחורת השיער ועצובת העיניים שיושבת באחו לא מגיבה לקול צעדיה.
"קטניס, קטניס תברחי!" אני צועקת. "תברחי, קטניס, מהר!" היא לא זעה. האדמונית מרימה את הגרזן, מכינה אותו למכה שתסיים אתה חייו של האדם הכי יקר לי.
"קטניס!" אני צורחת במלוא גרוני, והגרזן מונחת.
אני מתעוררת.
אני מתיישבת על מיטת הקנבס הגסה, מתנשמת בכבדות.
אתמול היה היום הראשון של המשחקים, ואין ספק שזה השפיע עליי. למרות שקטניס שרדה את מרחץ הדמים של קרן השפע, לא ניתן לדעת אם היא תהיה בטוחה. אף פעם אי אפשר לדעת.
אני מסיטה את מבטי אל מיטתה של אמי, והיא ריקה. אני לא יודעת לאן הלכה, אך כנראה שתחזור עד הערב.
אני יורדת מן המיטה, מתנודדת בעייפות. השעה מוקדמת, והזריחה עוד לא האירה את רחובות מחוז 12, ופאנם כולה.
בעודי מתלבשת, בטני מקרקרת ברעב. כבר שבוע שלא אכלנו מספיק, וכל מה שנותר לנו עד אתמול היה שאריות הנזיד שאמי הכינה ביום האסיף. היום לא נותר דבר. לראשי מתגנבת המחשבה בה לא העזתי להרהר בשבוע שחלף. מה אם קטניס לא תחזור? מה אם נשאר שתינו לבד? התשלום שאני מקבלת תמורת הגבינה והחלב של ליידי הוא מועט, וגייל לא יוכל לעזור לנו לזמן ממושך, רק הוא לבדו.
לפתע אני נזכרת ביום ההוא שקטניס ניסתה ללמד אותי לצוד. באותו זמן, לא הייתי מסוגלת. פשוט לא יכולתי לירות חיה חסרת האונים, אשר הביטה בי בעיניים מתחננות. האם ככה נראות עיניהם של המיועדים רגע לפני מותם?
תמיד הערצתי את אחותי על אומץ ליבה, קור רוחה, ובעיקר על הדרך בה טיפלה בי במסירות אין קץ. תמיד רציתי להיות כמותה. ועכשיו הגיע זמני לנסות.
היום יום ראשון, לכן לא אהיה צריכה לפספס יום לימודים. אני אוספת את שיערי לצמה, תולה את התיק של קטניס על כתפי, ויוצאת מן הבית.
אני זוכרת בבירור את הדרך אל הפרצה בגדר, כאילו קטניס הולכת איתי ומורה לי את הדרך.
כאשר אני מגיעה לגדר, אני משתחלת תחתה ללא קושי, ונעצרת. אני באמת עומדת להיכנס אל היער? עכשיו אחותי לא תוכל לעזור לי. הפעם, אני לבדי.
אני מתכוונת לחזור לאחור, אך רגליי מובילות אותי אל מעבה היער. אני לא אברח הפעם. הפעם לא אבכה, ולא אשבר. אני מגיעה אל גזע העץ החלול בו החביאה קטניס את הסכין והקשת שלה, ולוקחת את הסכין. אני מסוגלת לידות סכין, אך עם הקשת אין לי סיכוי. אני מסמנת איקס על גזע עץ, מתרחקת מעט, ומידה את הסכין. אמנם לא פגעתי בדיוק במטרה, אך לא פספסתי את העץ. אני מחייכת לעצמי. קטניס הייתה גאה בי.
לפתע, אני מבחינה בסנאי בקצה שדה ראייתי. אני מכוונת את הסכין, מרימה אותו לתנופה, ו...
"תראו, תראו." יד כבדה נחה על כתפי ואני קופצת בבהלה. אני מסתובבת באיטיות, ומאחוריי ניצב אוכף שקט גבוה ורחב כתפיים, לבוש במדים לבנים כשלג, אקדח שחור חגור בחגורתו. אני לא מעזה להשמיע צליל, רק מביטה בו בעיניים קרועות לרווחה, בפחד ואימה.
"אה... אני יודע מי את." חיוך אכזרי אך מרומז נמתח על שפתיו הסדוקות. "את הילדה ההיא, שאחותה התנדבה במקומה. מה קרה, אין מי שידאג לך?" קולו מלגלג, ואני שותקת. לא הייתי זהירה מספיק. אני לא קטניס.
לרגע אחד הוא מביט לכיוון אחר, ואני מנצלת את ההזדמנות. אני משליכה את הסכין אל השיחים, ומנסה לרוץ משם, אך הוא תופס בחוזקה במפרק ידי.
"ילדה טיפשה." פיו מתעקם בבוז. "את יודעת מהו העונש על ציד לא חוקי." כולם יודעים. הצלפה בפומבי. ללא רחמים.
אך כשהוא גורר אותי משם בכוח, אני לא מתחננת. אני לא בוכה.
אני חזקה.
אני כמו אחותי הגדולה.