סיפורים לדובי קוטב

איני יודע כיצד נראית החשכה.

כיצד נראה האור.

לא זכיתי למראות היפים והמכוערים בעולם, 

כמו שאר בני האדם.

נולדתי לחשכה,

ואל החשכה גם אמות.

תוכלו לומר לי כמה מרהיב יופיה של הבחורה אדומת השיער.

תוכלו לומר לי כמה מקסים הפרח הצהוב.

אבל אני אוכל רק להנהן ולחייך, בלי לדעת למה אתם מתכוונים.

לפעמים, כשאני בקבוצה, אני מרגיש בסדר. אני מרגיש שייך.

אך כאשר אני לבדי, החשכה סוגרת עליי, ואני מרגיש...

בודד. אני שוקע בתוך הבדידות הזו, אך אין לי מה לעשות.

כי אין לי ברירה.

נולדתי עיוור, וכך נגזר עליי לחיות.

עד סוף ימיי.

(נכתב לפני שנה בערך, בבלוג הישן שלי)