אני יושב על המיטה, מביט בעצבנות בקירות הבטון האפורים ובשלג שבחוץ, לפחות את המעט שניתן לראות דרך החלון הזעיר בתא. לשם שינוי, שקט כאן. בדרך כלל המקום מלא בתלונות של אסירים וקולות של קטטה, אבל היום שקט. נראה שחג המולד משפיע על כולם. אני כל כך מקווה שהיא תבוא. אני מחכה כל השנה לביקורים שלה, והיא מגיעה כשהיא יכולה. שזה לא הרבה, המשפחה האומנת שלה לא נותנת לה הרבה חופש. העובדה שאני רואה אותה בריאה, שלמה, נותנת לי את הכוח להמשיך. לפחות אני יודע שאני כאן כי ניסיתי לשמור עליה. דלת התא נפתחת, ובפתח עומד מקס, סוהר שהספקתי להכיר. "יש לך אורחת." הוא אומר בקולו המונוטוני והנוקשה. היא כאן. אני ממהר לקום מהמיטה, רגליי מסתבכות אחת בשנייה ואני כמעט נופל על הרצפה. מאז ומתמיד הייתי מגושם, אך אני מתייצב ברגע האחרון, ויוצא מהתא. הסוהר מוביל אותי אל אגף הביקורים, וחיוך מתפרש על פניי. מליסה יושבת על אחד מכסאות העץ, רגליה מתנדנדות, שערה הבהיר אסוף בסרט והתיק שקניתי לה ליום הולדתה השמיני, לפני שנתיים, מונח ליד כסאה. אני מתיישב מולה, והחיוך המוכר מופיע על פניה. "היי, ליסי." "מארק!" היא קוראת וקופצת עליי בחיבוק. "חג מולד שמח!" "חג מולד שמח, אחותי." אני צוחק. "מה שלומך?" "אני בסדר, ניקול מציקה לי פחות..." ניקול, הבת של המשפחה האומנת. גדולה ממליסה בשלוש שנים, ואוהבת להקניט אותה. "אני שמח לשמוע," אני מחייך. "תגידי לה שהאח הפושע שלך יילמד אותה לקח," אני קורץ לה. "אתה לא פושע." "אני כן." "אתה לא!" "ליס, אני פושע. גנבתי, את יודעת את זה." אני נאנח. "רק בשביל לשמור עליי." עיניה הכהות מוצפות בדמעות. "אל תבכי, הכל יהיה בסדר. עוד חצי שנה אני יוצא מכאן, אני אלך לבית יתומים, את תישארי במשפחה האומנת, והכל יהיה בסדר." אני מחייך חיוך מאולץ. "לא!" היא קוראת. "מה?! לא! אני לא נשארת במשפחה הזו! לא בלעדיך!" "אין לך ברירה. הם לא ייקבלו אותי." "אז כשתצא, אני אברח משם. אתה לא תלך לבית יתומים, אנחנו נחזור להיות ילדי רחוב. כמו פעם." היא מביטה בי במבט מתחנן. "הצלחנו לחיות ככה. אהבתי את החיים האלה." "לא. אלה לא היו חיים טובים. היינו צריכים לגנוב, לעשות עסקאות מפוקפקות, להיות חסרי בית. אלה לא החיים שאני רוצה בשביל אחותי." סוהר נכנס לחדר. "חמש דקות לסיום!" הוא קורא, ויוצא מהחדר. "בסדר. אני אעשה מה שתגיד. אה, והבאתי לך מתנה!" היא מחייכת, מוציאה משהו בתיקה. זו שרשרת נורות, של חג המולד. יש משהו מנחם בנורות האלה, משהו מפעם. לפני שאני עוצר את עצמי, עיני מוצפות דמעות. "תודה, ליסי." "בבקשה." היא מחייכת. "ליס. תבטיחי לי שלא תברחי מהמשפחה. תבטיחי לי שתהיי ממושמעת." אני מביט בעיניה. "אני מבטיחה." סוהר נכנס לחדר, ולוקח אותי משם. "להתראות ליס!" אני קורא, ומספיק לראות בחטף את אצבעותייה מוצלבות מאחוריי גבה. כשאני חוזר לחדר, אני כורך את שרשרת הנורות על מסגרת מיטתי, ומקווה בכל ליבי שאחותי לא למדה ממני דבר.
לפני כמה דקות, הכנתי לעצמי פופקורן, והרהרתי בקטע חדש שאני רוצה לכתוב. וחשבתי לעצמי מה אתם, קוראיי החביבים תחשבו עליו. והבנתי, שעליכם אני הכי סומכת שתגידו לי את האמת. בגלל שאתם לא באמת מכירים אותי, אתם יכולים להעליב אותי חופשי, לרדת עליי, לבקר אותי, להגיד כלללל מה שאתם חושבים (אלא אם כן אתם מכירים אותי במציאות, ואתם כנראה תפחדו שאני אזרוק עליכם נעל.) אני לא מכירה את כולם, כי לא כולם מגיבים, אבל כל מי שמגיב, נשמר בראש שלי, בלב שלי, ובלבלב שלי. סתם, הלבלב תפוס. קיצר, רק אתם יכולים להגיד לי את האמת.
וכמה מכם אני כבר ממש מחבבת, וממש מחכה לתגובות שלכם!
מעניין אותי איך אתם במציאות... P:
בקיצור, אני אוהבת אותכם, קוראיי היקרים
כל פעם שמישהו מגיב, יש לי awesomw face!
ואני מקדישה לכם את השיר הזה, אבל לא בגלל שהוא קשור לעניין, סתם בגלל שהוא awesome במיוחד
וגם את זה
ואת זה. נו מה אתם רוצים, אני מכירה מלא שירים aswesomeים
אוקיי, אוקיי, הפסקתי עם השירים. בינתיים...
ועכשיו, קוראיי החביבים, יש לי בקשה.
בזמן האחרון ממש קשה לי למצוא השראה, וזה מחרפן אותי, כי בא לי לכתוב, אבל אין לי מושג על מה.
אשמח אם תעזרו לי...
תכתבו לי בתגובות נושא, תתנו לי קישור לתמונה, קישור לשיר (אם זה פופ/מזרחית, אני מנדה אותכם. מזהירה מראש), משהו שאני אוכל לכתוב סיפור בעקבותו. זה מאוד יעזור לי
אני משתתפת בסוג של משחק/תחרות כתיבה, ודי קשה לי להסביר מה זה, אז אם מעניין אותכם, פשוט תיכנסו לכאן
אני יושב על המיטה שלי בפנימייה, הגיטרה מונחת בחיקי. החדר ריק מלבדי, וצליל הגיטרה הוא הדבר היחיד שנשמע באוויר. אני צריך להיות שמח שהגעתי לכאן. אולי כאן הצלקות שלי יוכלו לדהות, או אפילו להיעלם. אני נוטל את העיפרון לידי וכותב כמה שורות נוספות: "הנה היא שוכבת לה, בשלולית של חיים. נאחזת בהם בכל כוחה, אך הם אותה אט אט עוזבים." הבזק עובר מול עיני, תמונות מתחלפות, צרחה ממושכת, גבוה, בלי עצירות לנשימה. אחותי התאומה שוכבת בשלולית דם, והיא לא זזה. העיפרון נשמט מידי, אני מנער את ראשי וחוזר למציאות. אני קורע את הדף מהמחברת, מקמט אותו וזורק אותו לפח שבפינת החדר. אני מכריח את עצמי לנגן את "הפילוסופיה של איימי". הצליל השמח של הגיטרה גורם לי לחיוך, והשיר נשכח מראשי. אני חייב להפסיק לכתוב עליה שירים, אחרת הצלקות יישארו בי לנצח. הפנימייה מדהימה, אני שמח שלכאן אמא שלי שלחה אותי. היא תמיד ידעה מה הטוב ביותר בשבילי, והיא קיוותה שכאן יהיו ילדים קצת יותר דומים לי, שאולי אמצא כאן חברים אמיתיים ואפתח יותר. היא מקווה שמעגל החברים הטובים שלי ייתרחב, אבל אני לא רוצה הרבה חברים. מנסיון, כשיש הרבה חברים, אף אחד מהם לא חבר אמיתי. ואולי לאחד מהם אפילו אוכל לספר את הסיבה בגללה נשלחתי הנה. עוד לא הספקתי ממש לדבר עם מישהו, אבל יש כמה שנראים נחמדים. זו ההזדמנות שלי לחיים חדשים.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
