סיפורים לדובי קוטב

למרות שאתם קוראים את המחשבות שלי, ואת הסיפורים שלי, רציתי להראות לכם עוד חלק שיש בי. המחברות שלי. מספטמבר, מילאתי ארבע מחברות, לא כולל מה שכתבתי רק בבלוג. אני חושבת שזה הישג נחמד :)

קיצר...

אני חושבת שהאופן בו כותבים מראה על האדם. אז אם מישהו מעוניין, אלה המחברות שלי, ועוד קצת. 

זו המחברת הראשונה שלי השנה. היא מאוד תפסה לי את העין, עם המלאמלא צבעים

זה היה כתב היד שלי בתחילת השנה. די צפוף, הא? XD

השיר השני שכתבתי (הרציני לפחות.) הוא על הספר השני של משחקי רעב, צילמתי אותו ולא את הראשון כדי שתראו מה שקורה כשאין לי רעיון  (שולי הדף....XD)

המחברת השנייה שלי השנה! האמת, סתם מחברת ששלפתי מאיזה מדף גלמוד בחדר שלי. היא קצת עקומה בפנים, היא נרטבה, לא ברור איך

הסבר קצרצר: הייתה תקופה בשנה שישבתי ליד ידיד דגנרט שלי, והוא היה מכור לסיפורים שלי וכל הזמן חיטט לי במחברת. והוא טען שכל מה שאני כותבת ממאוד דיכאוני, אז הוא שכתב בשבילי חלק משייקספיר. זו השיחה הכתובה אשר התנהלה:
הוא: הנה סיפור שכתבתי! "פעם היה ילד שמח, וחי ואז קיבל מליון דולר ואז הוא שוב שמח והיה עדיין חי. הסוף!"
אני: יופי עומר -.-
הוא: את טועה, שמי הוא שייקסעומר!
אני: (גלגול עיניים)
הוא: תשמעי משפט חדש שהמצאתי: "לחיות או לא לחיות זו השאלה, והתשובה היא לחיות כי לחיות זה אחלה."
נכון הוא גאון? |NOT|



 המחברת השלישית שלי השנה~ כנ"ל, נשלפה ממדף נידח בחדרי הקט

אני משתפרת עם הקטע של צפיפות כתב היד?

אני גם אוהבת לצייר מידי פעם...

הנה, פה זה ממש לא צפוף D: ~גאווה~

@-@  EMO ANGEL

(אני וחברתי המוזרה אוהבות אימואים, ומלאכים, אז...הנה P:)

המחברת הרביעית שלי השנה, סיימתי אותה לפני יומיים

אני שונאת את הכריכה שלה, אבל זו הייתה המחברת הריקה היחידה בלוקר, אז....

הדבקתי עשרה עמודים ממחברת קודמת, כדי שאני אוכל להמשיך את הסיפור באותה מחברת. נכון אני חכמה? |NOT|

מדף הספרים שלי. כעיקרון, אלה רק מעט ספרים שלי, חלק שאני אוהבת/אין לי כוח להוריד למטה, למטה יש פי 100 בערך. ואני לא מגזימה, אני רצינית.

ואל תשאלו למה יש לי מעצב תלתלים

ואל תשאלו למה יש לי נעליים על המדף

וזהו, בעצם

אני אוהבת להשוות אנשים לחומרים. הרי, כמו שלומדים במדע, לכל חומר יש תכונות משלו, וכך גם לאדם. ולפעמים גם להשוות לחפצים אני אוהבת, אבל...לרוב לא.

הנה כמה דוגמאות, שחשבתי עליהן די בשלוף:

אני מכירה אנשים שהם כמו חימר. אנשים אחרים משפיעים עליהם איך שהם רוצים, מעצבים אותם לצורה הרצויה, המועדפת, וכך הם נשארים, כי אין להם את הכוח להילחם בזה. אני מרחמת על אנשים כאלה.

אני מכירה אנשים שהם כמו כדור זכוכית, אלה שתולים על העץ בחג המולד (תתמודדו, זו הדוגמה שלי, זה לא משנה אם אני יהודייה/אתאיסטית.). מבחוץ, הם נורא יפים, מבריקים, מושכים את העין, ונראים חזקים ויציבים. עד שמשהו קורה, מישהו מועד, והוא נופל על הרצפה. בקלות, הוא מתנפץ לאינספור רסיסים, והעטיפה היפה שהייתה נעלמה כלא הייתה. נותר ריק, שום דבר.

אני מכירה אנשים שהם כמו זכוכית, שקופים, אפשר לראות דרכם, מידי פעם אפילו לא שמים לב אליהם. אבל הם תמיד שם, בין אם זה כדי להגן עלינו, בין אם זה כדי שניתקע בהם ונישבור את האף. ולאנשי זכוכית... הם יכולים להיות חזקים. הם יכולים להיות חלשים. אבל תמיד בלתי נראים.

אני מכירה אנשים שהם כמו מים. חמקמקים, בלתי ניתנים לשליטה, לא ניתן ליצור מהם צורה מסויימת, רק לפי מה שהם רוצים. הם טיפוסים חופשיים, שבד"כ יעשו מה שהם רוצים. הם יכולים לקפוא, להתאדות, לזרום, הם משתנים כל הזמן.

אני מכירה הרבה סוגים של אנשים. והרבה סוגים של חומרים. לכל אדם, אני מסוגלת לקשר חומר מסויים. אני לא חושבת שלכל אדם יש חומר אחד ויחיד, אבל יש משהו שמאפיין אותו, חומר אחד בולט.

ואני?

אני מתלבטת.

אני מתלבטת בין אוויר, שהוא חופשי, נושב תמיד, לא נשאר במקום אחד, מתערבל, לא יציב, רוצה להגיע לכל מקום. יש חלקים בו שצריכים, שזקוקים להם. ויש חלקים שהיה עדיף בלעדיהם.

ואולי בכלל בלוק. פשוט אבן. היא אטומה, לא רואים דרכה, רק את מה שיש בחוץ, וזה מה שיש. והיא כמעט בלתי ניתנת לשבירה. ואם כן שוברים אותה, היא ממשיכה לא להראות, ממשיכה להיות אטומה, ממשיכה להסתיר.

תמיד ממשיכה להסתיר.