סיפורים לדובי קוטב

את הקטע הזה כתבתי אתמול באמצע הלילה, כשהסתכלתי על חלון חדר האמבטיה שלנו. פשוט שלפתי מחברת והתחלתי לכתוב, פחדתי שאני אשכח.

הוא נדחק אל פינת החדר, גבו צמוד אל הקיר. עיניו הביטו בחלון שמולו, שמיים שחורים ופנס רחוב יחיד המאיר את האפלה. הוא חיכה לה, שפתיו לחשו את שמה ללא קול. רעד עבר בגופו, מעילו המרופט לא הספיק כנגד אוויר הלילה הצונן. ידיו רעדו, אך אחזו בחוזקה בסכין, מצפות לה. מצפות לזו התקבע את מותו. 
רעש נשמע מהקומה התחתונה. קול נפץ, חבטה, ודממה רועמת. דקותיו ספורות, זה יהיה הדבר האחרון שיראה. חדר האמבטיה עם אריחי השיש השחורים והמראה הגדולה. הלהב העלוב שבידו לא יעזור, לא יושיע אותו מן המוות. צעדים רכים התקרבו אליו, כמו תקתוק שעון הממהר אל סוף חייו. נשימותיו הפכו מהירות יותר ויותר, זיעה קרה הדביקה את שיערו השחור אל פניו. הצעדים נעלמו. היא כאן. ממש כאן מעבר לדלת הסגורה. אין מנעול, הוא מעולם לא חשב שייזדקק לכך. הדלת נפתחה בחבטה. ושם, בפתח היא עמדה. שיערה הבהיר מקיף את פנייה כהילת מלאך, עיניה הכחולות מכווצות בשנאה. היא התקרבה אליו בצעדים חתוליים, וקטפה את הלהב מידו כפרח. היא הרימה את ידה, הוא עצם את עיניו, והחשכה עטפה אותו לעד.

זו אחת הפעמים בו אני חייבת לפרוק משהו אישי, למרות שזה בלוג סיפורים. אני מקווה שתתמודדו עם הצורך הזה.

יש לי חברה. לא ממש חברה, אבל נגיד. היא חברה של חברה שלי, ויושבת לידי במתמטיקה, אז היא סוגשל חברה. היא נחמדה, אין לי משהו ספציפי נגדה, היא פשוט פחות הטיפוס שאני מתחברת אליו.

ויש לה נטייה לפרסם הרבה סטטוסים בפייסבוק. והסטטוסים שלה, איך נגיד? או מועתקים, או ברמת אינטילגנציה נמוכה.

והיום היא כתבה את הסטטוס הזה:

"אתה יכול לבחור לברוח ואתה יכול לבחור להתעלם - אבל בסופו של דבר תמיד תתעורר לאותה מציאות...."

 ואני, לגמרי בצחוק, הגבתי לה:

"אלא אם כן אתה מתאבד. רוב האנשים מתאבדים כדי לברוח, לא כך?"

והיא לא הבינה שאני לא באמת אובדנית, ושסתם צחקתי. וזה נגרר לוויכוח מעליב, שטותי, ולחלוטין לא במקום (ואני עושה קופי פייסט ממה שכתבנו. אם יש שגיאות, לא להאשים אותי, אני לא מתקנת שום דבר ממה שהיא כתבה):

היא:  יופי דנה לא כולם מעוותים כמוך

אני: אני לא מעוותת, אני לא אובדנית, אבל זה נכון.

היא: הראש שלך כל הזמן בטרגדיות מאמי זה לא טוב לך .. זה מועך לך תשכל

אני: תופתעי, זה דווקא עוזר לשכל שלי, בגלל הדברים האלה אני כותבת.

היא: יופי למי את כותבת לאנשים חולי נפש..חלשים שאין להם כח להתמודד עם החיים..והם צריכים לקרוא את השטויות שלך שלא באות מחוכמה

אני: אוקיי, זה כבר מעליב. מה את היית אומרת אם היו קוראים לשירה שלך שטויות? לציורים? 
 את בכלל קראת משהו שכתבתי? שהשקעתי בו? אני לא חושבת. אז אל תקראי לזה שטויות, אם את אפילו לא יודעת.

היא: דווקא קראתי...וזה הספיק והספקתי גם להכיר את האופי המכוער שלך

אני: מכוער? אז למה בבית ספר את מתנהגת כאילו את חברה שלי?

היא: כי חשבתי שאת נחמדה...ורציתי את חברתך זה לא היה צביעות אבל הספקתי גם להכיר אצלך דברים לא נעימים.. אני לא רבה איתך אני רק חושבת שיש מספיק דברים שלא מוצאים חן בעיניי..ושגורמים לאווירה לא נעימה..אני מסתובבת עם חברה חיובית לא נעים לי לשמוע על רצח כל הזמן

אני: יכולת פשוט לומר בלי להגיד שהאופי שלי מכוער.

היא: אז מצטערת אם אמרתי את זה בגסות אולי האופי שלך טוב אבל השכל שלך הולך לכיוונים..

אני: כן, אמרת את זה בגסות. מכוער, זו מילה מעליבה. ואם היית יודעת -למה- השכל שלי ככה, אולי היית חושבת אחרת. אבל לא משנה. הוויכוח הזה חסר טעם ממילא.

היא: נכון מצטערת אם העלבתי אותך זאת לא הייתה כוונתי

אני: אוקיי.

אני כל כך נעלבתי. באמת. בד"כ קשה להעליב אותי באמת, אני אדם אדיש. אבל כשמעליבים את הכתיבה שלי, אומרים שהיא שטותית, שקוראים לאנשים שאני הכי מכבדת והכי מחשיבה, הקוראים שלי, חולי נפש... זה פשוט יותר מידי.

אם הייתי יכולה, אני די בטוחה שהייתי בוכה. כי סמכתי עליה. היא מעולם לא העליבה אותי, ומעולם לא רבנו. לא היינו חברות טובות כל כך, אבל זו צביעות. פשוט צביעות. היא תמיד מחמיאה לי, אומרת שאני חברה טובה, יוזמת איתי שיחות. 

ואז אומרת שיש לי אופי מכוער?

שנמעך לי המוח?

שהדברים שאני כותבת לא באים מחוכמה?

שזה שטותי?

או שיש לה פיצול אישיות, או שהיא צבועה, או שהיא סתם טיפשה. 

ואחרי זה היא עשתה לייק על כל מה שכתבתי.

אני כועסת עליה. באמת. לא סולחת, אפילו לא קצת. 

היא לא באמת מכירה אותי. היא לא יודעת שהיו לי דיכאונות. היא לא יודעת על הפעמים שכ"כ קשה לי להתמודד.  היא לא יודעת שיש פעמים שבגלל הכתיבה, אני לא דופקת את הראש בקיר. אז מי היא שתגיד שזה שטותי? מי היא שתרסק אותי ככה? 

ואני יודעת, אני יודעת שלא הייתי צריכה לענות לה. אבל כזו אני, תמיד תגיד את המילה האחרונה. 

והיא לא התכוונה להעליב אותי? אה, בסדר, לא חשבת שאופי מכוער זה דבר מעליב. לא חשבת שכתיבה שטותית שלא באה מחוכמה זה דבר נוראי לומר. לא חשבת שקוראים חולי נפש זו פגיעה ברגשות שיש לי, עמוק עמוק עמוק בפנים.

בזמן שדיברתי איתה בתגובות, דיברתי עם הילה ואורה בצ'אט. אורה הציע לי שנפיל עליה אבן, היליליום אמרה לי לדקור אותה. כי הן מכירות אותי. הן מבינות. ואחרי זה, שסיפרתי גם לאמה, היא הציעה שאני אפיל עליה חרב. הן גרמו לי לצחוק, עד שהתחלתי להשתעל (אני מקוררת...)

אני שמחה שיש לי חברות כאלה. 

וביום ראשון אני צריכה לשבת לידה במתמטיקה.

אני אשחיז את העט שלי, רק ליתר ביטחון.

אני נועץ מבט במזון שמולי, חסר אונים. אמא אמרה לי להיות מנומס, ולא לדחות אף אחד, אבל... זה בשר. אני דוחף את הצלחת ממני והלאה, ומשחק במזלג שבידי. האישה שיושבת לפני, המארחת, מביטה בי בדאגה. אני לא מסוגל לזכור את שמה, לא משנה כמה פעמים יאמרו אותו.
"מה קרה? הכבש לא טעים לך?"
בחילה עולה בגרוני. "אני צימחוני."
המבוכה ניכרת על פניה. "אה. אני מתנצלת, אני אבקש שיביאו לך משהו אחר." ולפני שאני מספיק למחות היא קוראת לאחת הנערות שהגישו כאן. "וואלרי! בואי הנה!"
לחדר נכנסת נערה בהירת שיער וירוקת עיניים. היא לבושה בסוודר שחור, גרביונים שחורים ומגפיי עור. לא תלבושת רגילה למשרתת או מלצרית, אבל נראה שאין לאף אחד בעיה עם זה. 
"כן, גברת ג'ונסון?"
"הנער הזה צמחוני. הביאי לו בבקשה משהו שיוכל לאכול."
"זה בסדר, באמת, אני-" אני מתחיל לומר אך הנערה יוצאת מהחדר, וחוזרת כעבור כמה שניות עם קערת מרק לבנה. אך היא מועדת על קפל בשטיח, מתנודדת, והמרק עף מידיה. עליי. הנוזל הלוהט צורב את עורי ונספג בבגדיי ובשיערי. אני קם במהירות וכיסאי עף אחורה. בחדר משתררת דממה. כולם בוהים בי. לפתע וואלרי יוצאת בריצה מהחדר. בלי לחשוב, אני רץ אחריה, מתעלם מקריאות המחאה הנשמעות מאחוריי.

לבסוף אני מוצא אותה בגג. היא יושבת על קצה הגג, רגליה משתלשלות מטה. שיערה, שקודם היה אסוף בהידוק מנופף ברוח הקלה. היא מביטה בעוברים ושבים ולא מבחינה בי. 
"היי." אני אומר לבסוף.
היא מסתובבת במהירות ומביטה בי בעיניים מעט מפוחדות. "אני... מצטערת. על המרק..."
"זה בסדר. אני יכול לשבת?" אני מצביע על המקום שלידה. היא מושכת בכתפייה ואני מתיישב לידה, מנסה להסיט את שיערי השחור הרטוב מעיניי. 
"את וואלרי, נכון? אני אדמונד."
"היי אדמונד. למה אתה כאן?"
"כי...אמא שלי הכריחה אותי?"
"לא, למה אתה איתי על הגג." צל חיוך מופיע על פניה.
"אה. אני משער שפשוט רציתי לברוח משם. למה את כאן? כלומר, יש הרבה מקומות שאפשר לברוח אליהם."
אתה רואה את האנשים האלה?" היא מצביעה על האנשים העוברים מתחתינו. אישה במעיל אדום, גבר בסוודר שחור שמדבר בטלפון, ילדה עם מגפיים לבנים שמדלגת ברחוב, ילקוט תלוי על גבה.
"כן."
"אני רואה אותם. הם לא רואים אותי."
"אבל... את משרתת." אני אומר במבוכה. "כמעט אף פעם לא רואים אותך."
"נכון." היא מפנה אליי את מבטה, עיניה הירוקות נוצצות ב...הבנה? עצב? תקווה? "אבל כאן אני חופשייה."