סיפורים לדובי קוטב

הסיפור המקורי מ2012 כאן

לא כתבתי שנים, ועכשיו הגיע הזמן להיפרד. זה מכתב הפרידה שלי לישראבלוג. אני אתגעגע.

לפני הרבה שנים, עמד בית צהוב ברחוב אפור. גג רעפים, גינה פורחת, זוג נדנדות בגינה. בבית נשמעו תמיד קולות צחוק וצהלה, טיפוף רגליים יחפות על פרקט ונביחות נלהבות, שאולי הרגיזו קצת את השכנים. בקיץ הועפו עפיפונים, בחורף כדורי שלג נזרקו ואנשי שלג נבנו עם אפי גזר מעוקמים ועיני כפתור נוצצות. קולות נגינה על פסנתר נדדו אל הרחוב דרך החלונות הפתוחים, והדלת הייתה פתוחה תמיד- לכל מי שרצה לבוא.

גם בלילה, כשפנסי הרחוב לא דלקו והרחוב היה שומם- תמיד האיר אור רך את חלון הבית הצהוב.
הבית היחיד בו הצבע לא דהה והתקלף, הבית היחיד בו צירי הדלת והחלונות לא חרקו. הבית היחיד בו פרחו הצבעונים.

לא כל דבר נשאר לנצח. גם לא בתים צהובים.
לא ניתן לצפות מקולות צחוק להישאר לעד, וגם לא מנביחות נלהבות. עם קולות הצחוק, עזבו גם כדורי ואנשי השלג, מגבעותיהם תחת זרועם, ואיתם עזבו גם העפיפונים, משחקים תופסת במקום רחוק, מעל העננים. 
לאצבעות קשישות כבר קשה לנגן, ולידיים זקנות קשה להחזיק מברשת ודלי צבע צהוב. הצבע התקלף, ואט אט נחשף הקיר האפור, הדהוי. גם להחזיק משפך כבר בקושי ניתן, ועל ניכוש עשבים שוטים כבר בכלל לא ניתן לדבר. אז גם הצבעונים נפרדו לשלום.
לבסוף, גם האור כבה בחלונו של הבית הצהוב.

אבל גם כשהבית התקלף, דהה, איבד מצבעו, מנגינתו ומאורו- נותרה דלתו פתוחה לרווחה, מזמינה, מחכה. בסוף, יגיע האדם שייכנס פנימה, יבריש מהמתג את שכבת האבק, וידליק מחדש את האור.