יולי 14 שבר את הלב לכולנו. מדור שלם שרק ספג עלבונות וחוסר הערכה הפכנו לדור שמחזיק גיבורים אבל מה שאף אחד לא יודע שלעולם לא רצינו להיות גיבורים, רק רגילים ולא מכורים לשום טכנולוגיה שהתפתחה על חשבוננו.
איזה חום היה ביולי כמעט שאי אפשר לנשום אבל זה לא מנע מאף אחד לא להתקלח חודש שלם, או להילחם כמעט חודשיים. אני זוכרת את הפרצופים המפוחדים ההם שלא מסוגלים לשאת את המולדת על כתפיהם יותר אבל חייבים כי אין ברירה, תמיד אין ברירה וזאת סיבה מספיק טובה למוות. אני לא אשכח את מפקד המחלקה ההוא, שבאימון היבש לפני הרטוב שכבר לא יהיה אימון יותר הרג חצי מחלקה שלו כי ברגע שהפחד על החיים משתלט קשה לתפקד, התפללתי שהוא לא יכנס.
אני נשבעת שאף אחד לא רצה להיות גיבור מלחמה, ואיך כולנו חלמנו על הרגע שכל זה יגמר ונחזור לשגרה, ואולי נקבל קצת חופש ונלך לים יחפים, כי כמה זמן לא היינו יחפים. ונראה רק ירוק בעיניים ולא כשפת נדבר, אלא באמת ירוק, המון ירוק. וכל אחד יחזור לאהבה שלו שחיכתה לו בבית, עם הריח הזה של הבושם והבישולים שמתמזג לכל מה שצריך שנגיע הביתה. כמה פשוט זה בית פתאום וכמה מוערך.
ואני רק רציתי לחזור אלייך שתחבק אותי והכל יגמר ולא נצטרך לפחד יותר משום איום, שנשתחרר ונלך לטרוף את העולם.
כמה פשוט זה חופש, וכמה רחוק הוא מאיתנו.
אני נשבעת שלא רצינו להיות גיבורים, וגם לא צריך סיכה או תעודת ההערכה רק תמחקו מאיתנו את הקיץ ההוא ותחזירו לנו את מה שאיבדנו, כי איבדנו המון.
אני בטוחה שיום יבוא ותחזור מהענן שלקח אותך אליו, ונלך לים יחפים באיזה חוף רחוק מכאן.