החיים בכיתה ו'

שלום לכם.

אז...זה  הקטע הראשון מהבלוג שלי ,אני יודעת שאולי אני יותר מדי סתומה בשביל לכתוב בלוג או יותר מדי עצלנית..אבל פשוט רציתי לחלוק את התחושה עם מישהו.

הכל התחיל בדיוק כך:

אני אוהבת אנימה.

אז יום אחד פשוט זה קרה.

הייתי בפרקים האחרונים של האנימה ופתאום אני קולטת את עצמי שיש מצב שאני לא יוכל להגיע לנקודה בסיפור שאתה אמור לדעת מה ההרגשה אבל אני לא יכולה להרגיש את זה . כאילו שאמור להיות לך מין דגדוג כזה בקצות האצבעות ומחשבה בראש שאתה מכיר את ההרגשה הנפלאה. אז החלטתי לחשוב קצת אל החיים שלי: ילדה בכיתה ו' ,גבוה,מקובלת בחברה, יש לה כל מה שהיא צריכה : חברים משפחה כסף...אבל פתאום הבנתי שיש ילדים בכיתה שאני התנהגתי עליהם בצורה לא הוגנת או פחות טובה מאשר התנהגתי אל מוכרי.אני לא יודעת איך זה קרה אבל בבת אחת החלטתי להיות נחמדה יותר לכל ילדי הכיתה . לא "לחפור" לאנשים שאני חופרת ותמיד להיות נחמדה אל אנשים.אני לא יודעת למה אבל אני לא הרגשתי צורך לספר את זה למישהו שאני מכירה אבל לא ידעתי למי מהחברים שלי כדי לי לספר כי אף אחד לא יבין אז דווקא העדפתי את הרעיון שפשוט אני אכתוב משהו אל הקיר ולאט לאט זה יעלם אבל אני עדיין ירגיש שמישהו קורה את זה...

הבעיה היא שלפעמים יוצאת לי מחשבה מוגזמת מגעילה :"אבל כל החברים שלי אומרים לי שאני אחת הנחמדות ושאני נחמדה אל כולם ולא אפגע בזבוב.שאני בחיים לא אריב סתם ולא אסכסך בין אנשים" כשחשבתי אל זה אהבתי את המחשבה אבל ידעתי שיש משהו לשפר.

השנה הצטרפו עלינו הרבה ילדים חדשים. במיוחד דרוזים . לא ירדתי אליהם אל המוצא שלהם פשוט נתתי להם כינוי ו"חפרתי" להם. הסתבר שהם היו די נחמדים - אבל רק למי שלא דיבר איתם או "חפר" להם.אני יודעת שעכשיו אני קוטעת את עצמי באמצע אבל חשבתי שזה ארוך מדי אז סליחו  לי (:

-A