היי כולם!!!! :)

אז כן - הפרק הראשון!!!! ווהו!!! הגיע הזמן!!! חח

לקח לי קצת זמן לכתוב אותו כי רציתי לחבר את הרעיונות בתוך הראש שלי חח

בכל מקרה, תודה רבה על התגובות לפוסט הקודם!!! סליחה שלא עניתי, לא היה לי זמן. מבטיחה לענות לפוסט הנוכחי!

ותודה רבה רבה על ההצעות לשמות!!! אני הולכת להשתמש בחלק מהם - כבר תראו בהמשך ;)

ושוב - לכל תושבי הדרום, המרכז שאיתי, והצפון שמתחילים גם כן - אני מקווה שהכל אצלכם בסדר וכולכם בריאים ושלמים ונמצאים במקום בטוח! ליבי איתכם!

ועכשיו, לפרק הראשון!

תהנו!!! 

~*~*~*~

פרק ראשון

השטח היה ענקי. המדשאה התגלגלה מההר אל תוך עמק רחב ויפהפה, רווי צמחים, פרחים ועצים למיניהם, עם אחוזה ענקית במרכזו, עומדת על שפת אגם מרהיב ביופיו ומנצנץ לאור השמש הקופחת. אי שם באופק יכולתי לראות גם נחל קטן, לפי הבזקי האור שסינוורו אותי קלות.

אחרי מסע של אלוהים-יודע-כמה ימים, לראות מחזה שכזה משתווה לנווד שמתהלך במדבר ופתאום מגיע לנווה-מדבר. הבטן הכחושה שלי נהמה, ריר נזל מקצות פי, וידיי, באופן בלתי מודע כמעט, הושטו קדימה, כאילו כדי לבדוק שהתמונה אכן אמיתית, שאני לא מדמיינת או הוזה עוד פעם. אבל אפילו אני ידעתי שזו לא הזייה.

זה הדבר האמיתי.

תקווה בעבעה בתוכי כשהתחלתי לגרור את רגלי הצנומות במורד ההר. כמו זומבי דידיתי, מבטי מקובע על האחוזה היפהפייה עשויה אבן לבן ובוהק, בעלת מרפסת חצר ומרפסות גם בקומה העליונה, שלא לדבר על דלת הכניסה המרהיבה שהייתה עשויה מסוג מסוים של עץ וברזל. לא יכולתי לחכות ולהגיע כבר.

כעבור כמה דקות הגעתי לכניסה. הדלת ניצבה מולי, גבוהה ואיתנה, והרגשתי נלוזה וחסרת-ערך מולה. כאילו לא היה לי מעמד מספיק גבוה בשביל לעמוד מול הדלת הזאת ולהראות לה כבוד. אחרי כל כך הרבה חודשים של נדידה, לא התפלאתי על עצמי.

ביד רועדת הרמתי את ידי וליטפתי את משטח הדלת. הקור של המשטח גרם לי לרעוד, אך לא נתתי לזה לעצור אותי. שום דבר לא יכול לעצור אותי עכשיו.

במאמץ רב קמצתי את ידי לאגרוף, ובמאמץ גדול אפילו יותר, לקחתי נשימה עמוקה אל ריאותיי החלשות ונקשתי פעם. פעמיים. שלוש. צליל הנקישות הדהד בתוך המבנה האימתני, קטן ככל שהיה.

חיכיתי כמה שניות – או שאולי דקות? - עד לפתע ידית הדלת נלחצה והדלת נפתחה לרווחה. התרגשות בעבעה בתוכי, ליבי פעם בחוזקה, מהדהד באוזניי, וכשהדלת נפתחה לגמרי וראיתי מי עמד בפתח, לא יכולתי שלא לחייך ולדמוע.

“בן-אדם,” מלמלתי לפני שהכל החשיך.

* * *

התעוררתי כשאני שכובה על מיטה ומעלי תקרה מעוגלת עם ציורים מרהיבים של מלאכים. תהיתי אם אלוהים החליט לרחם עלי למרות הכל ולהרוג אותי, אבל הכל הרגיש מוחשי מידי, כך שידעתי שאני עדיין לא מתה. לא ידעתי אם אני מאוכזבת או לא.

רחש נשמע ולפתע פנים הופיעו מעלי, התקרה מלאת המלאכים לבנה להחריד בניגוד לפנים הפתאומיות. הפנים היו שייכות לנערה נאה בעלת עיניים כסופות ושיער חום גלי, שמאיפה שאני הסתכלתי נראה קטיפתי למגע. היא הסתכלה עלי בריכוז, כאילו מנסה לאבחן אצלי משהו ספציפי, ואז נאנחה. לפתע היא הרימה את ראשה והסתכלה על מישהו שישב, כנראה, בצד השני של המיטה. “היא ערה, גֶ'רִיקוֹ.”

פנים נוספים הופיעו בטווח ראייתי. אלו היו שייכים לבחור יפה-תואר בעל שיער שחור וגולש וזוג עיניים ירוקות-זהובות שנראו מהפנטות. הוא הרכיב משקפיים וסביב פיו היו זיפים שהעידו שהבחור לא התגלח הבוקר. “היא אכן ערה, מָאוֹרַה,” הבחור, ג'ריקו, אמר, ואז פנה אלי. “את שומעת אותי?”

בלעתי את רוקי והנהנתי חלושות. הרגשתי כל כך עייפה, כל כך תשושה, עכשיו שאני במקום מבטחים.

“יופי,” הוא אמר, מהנהן בכובד-ראש, “מה שמך?”

השם שלי. הוא רצה לדעת את השם שלי. כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שאמרתי אותו, שלא לדבר על שקראו לי בו? פרפרים ניקרו בתוכי כשלחשתי, “הוֹנוֹרַה. הונורה בלייק.”

“הונורה בלייק?” מאורה אמרה, מקמטת את מצחה במחשבה. “השם הזה מוכר לי.”

“גם לי,” ג'ריקו הוסיף, שולח לי מבט חשדני. “אנחנו אמורים להכיר אותך, הונורה?”

הרגשתי איך העייפות משתלטת עלי שוב. עצמתי את עיניי והתכרבלתי בשמיכה. סוף כל סוף מיטה נעימה, נוחה, עם שמיכה נורמאלית, והם מצפים ממני להשאר ערה ולענות להם על שאלות? משוגעים.

ועם זאת, ידעתי שאני חייבת להם תשובה. אני חייבת להגיד את השם שלו, אחרת הם לא יבינו למה אני כאן. אני חייבת, גם אם זה כואב אפילו לחשוב עליו, שלא לדבר על לבטא אותו. אבל אין לי ברירה.

אז רגע לפני שנתתי לשינה לעטוף אותה בזרועותיה החמות, לחשתי, “רֶייְד.”

* * *

בפעם הבאה שהתעוררתי, הכל היה חשוך מלבד קרן אור זעירה שחדרה לחדר דרך החלון בזכות הירח. ישנתי כמה שעות טובות, מסתבר.

יותר ערנית משהייתי בחודשים האחרונים, הנחתי את מרפקי על המיטה ודחפתי את עצמי למצב ישיבה. כאשר צלחתי משימה זו, הסתכלתי לצדדים וראיתי שאני לבד בחדר שהיה, ככל הנראה, המרפאה של האחוזה. לידי השמאלית היה מחובר עירוי ואלקטרודות עיטרו את ידי הימנית, שלא לדבר על המגבת הלחה החמה שהייתה דבוקה למצחי עד שהתיישבתי ואז נפלה לחיקי. הבטתי זמן מה במגבת הנפולה, ראשי, לראשונה, ריק ממחשבות, כשלפתע דלת החדר נפתחה ואל תוך החדר נכנס ג'ריקו.

עכשיו כשישבתי, יכולתי לראות אותו בבירור. כמו בפעם הראשונה, הוא עדיין היה נראה יפה-תואר, אבל עכשיו ראיתי שגם הגוף שלו שווה הסתכלות. הוא היה גבוה בעל כתפיים רחבות ומבנה חזק ואתלטי. הוא היה לבוש בג'ינס וחולצה מכופתרת, ועט היה תחוב מאחורי אוזנו. הוא ראה שאני ישובה וערה, והנהן, כאילו הוא ציפה שכך אהיה כשהוא נכנס לחדר. “אני רואה שאת כבר פחות חיוורת, הונורה.” הוא אמר, מתיישב לצד מיטתי. “איך את מרגישה?”

הסרתי את מבטי ממנו אל החלון שהשקיף אל האגם, הירח זורח בשמיים הכהים מעל. “יותר טוב,” אמרתי, קולי צרוד מחוסר שימוש.

“יופי,” ג'ריקו אמר, “אני שמח לשמוע. עכשיו אני רק צריך שתשכבי שוב כדי שאוכל לערוך מספר בדיקות שגרתיות, לבדוק שהכל תקין ושאין שום בעיה שהחמצתי. בסדר?”

הנהנתי ועשיתי כדבריו. ברגע שהייתי שכובה, הוא התחיל לדקור אותי, לקחת לי דם, לחסן אותי, ולבדוק את דפיקות הלב שלי ולחץ הדם. ברגע שסיים את כל אלה הוא החליף שקית לעירוי שלי, שעכשיו ראיתי הייתה מלאה בחומר אדום שהנחתי שהוא דם מעורב עם נוזלים שמכילים ויטמנים חיוניים שחסרו לי. ברגע שסיים עם זה, ג'ריקו אמר, “אני מציע שתשני עוד קצת. בבוקר נוכל לדבר בהרחבה.”

הנהנתי ולאחר שהלך, עצמתי עיניים. זה לקח קצת זמן, כי כבר הרגשתי שישנתי מספיק, אבל למרות זאת העייפות הפנימים, הנפשית, נצחה ואני שקעתי בשינה עמוקה יותר מכל שינה אחרת שחוויתי בחודשים האחרונים.

* * *

קרני השמש שחדרו לחדר דרך החלון הקיצו אותי משנתי הרגועה. מצמצתי כמה פעמים כדי שאוכל להתרגל לאור הפתאומי, ואז התמתחתי, מרגישה איך כל השרירים שלי משמיעים קולות קראק עקב חוסר שימוש ושכיבה ממושכת במיטה. ברגע שהרגשתי שאני מסוגלת התיישבתי, ואז הסרתי את השמיכה ממני כדי שאוכל להתכרבל באור החמים. באותו הרגע שקרני השמש נגעו בי רציתי לרקוד מאושר.

סוף כל סוף החיים ברחוב נגמרו.

לאחר שהתמתחתי עוד קצת, חשתי חזקה מספיק לעמוד על הרגליים. בתנועות מעט קפוצות שלשלתי את רגלי מהמיטה לרצפה ואז, בעודי נאחזת בעמוד שהחזיק בשקית העירוי שהייתה מחובר לזרועי, נעמדתי. אנחה בקעה מפי כשהרגשתי נינוחה על רגליי ואז, בעוד אוחזת בעמוד כדי שהעירוי ישאר מחובר, הלכתי כמה צעדים. הבזק של אור משך את תשומת ליבי שמאלה, לקיר שליד המיטה, שם ראיתי מראת-גוף תלויה. נעצרתי, הסתובבתי כך שהייתי ישירות מולה, ובחנתי את השתקפותי.

אני לא חושבת שאי פעם בחיי נראיתי כל כך רע. עצמות לחיי היו בולטות להחריד, עיניי החומות שקועות, הגבות שלי שעירות כמו זוג שיחים על הפרצוף שלי, עורי חיוור וחולה-למראה, שיערי ארוך מידי, מלוכלך ומלא קשרים על גבי כשצבעו הבלונדיני דהוי כל כך עד שנראה כמעט אפור, וגופי, שראיתי עכשיו שהוסר ממנו פיסת הבד הקרוע שלבשתי בחודשים האחרונים ובמקום זה עמד עירום, היה כל כחוש שנראיתי כאילו יצאתי ממחנה השמדה כרגע. צלעותיי בלטו להחריד, החזה שלי היה נראה קטן, כאילו יצא ממנו האוויר, אחוריי, שפעם היו המעלה החזקה בגוף שלי, היו כל כך קטנים וחסרי-משמעות שהרגשתי נורא, והרגליים שלי, שפעם היו אומרים עליהן שהן רגליים ארוכות ויפות – על אף שלא הייתי גבוהה במיוחד – נראו כמו זוג מקלות.

נראיתי כאילו אם מישהו יעשה לי "פוּ" אני אעוף.

ידי התהדקה על העמוד, ודמעות מילאו את עיניי שפעם היו מלאות בחן ונצנצו באושר ועכשיו נראו ריקות להפליא. נראיתי חלולה, שלד של האישה שפעם הייתי, של האישה שיכולתי להיות.

הדמעות זלגו על פני, ובידי הפנוי חפנתי אותן. רעדתי כולי מהעוצמה שבה, לראשונה מזה הרבה מאוד זמן, יכולתי להסתכל על עצמי, באמת להסתכל על עצמי, ולראות שמה שהביט חזרה היה לא יותר מילדה רעבה שעברה דברים שלא הייתה מאחלת אפילו לאויבת הגדולה שלה.

לא יכולתי לעמוד יותר על הרגליים. הם כשלו תחתי ואני נפלתי על הרצפה, ממררת בבכי. ככה ג'ריקו מצא אותי כשבא לבדוק מה שלומי.

“הונורה,” הוא אמר בשקט, מתכופף מולי וחוסם את המראה האומלל והעלוב שלי מעצמי. “הונורה, אני צריך שתחזרי למיטה.”

הנדתי בראשי. לא רציתי לחזור למיטה. לא רציתי כלום. רציתי להכרבל לתוך עצמי ולא לצאת לעולם.

“אני יודע שזה קשה,” הוא ניסה שוב, “אבל את חייבת לעשות את זה. אנחנו צריכים שתבריאי.”

“אני לא רוצה להבריא,” לחשתי, קולי עמום וכבוי, “אני רוצה למות.”

הוא נאנח ולפתע יד חמה נחה על כתפי. התקשחתי בבת אחת והרמתי את פניי אליו. הוא הביט בי בעדינות לה לא ציפיתי. “אם היית רוצה למות, לא היית מגיעה הנה.” הוא אמר, קולו רך.

בלעתי את רוקי והשפלתי את מבטי. הוא נאנח פעם נוספת ונעמד, מושיט לי את ידו. “קדימה, הונורה,” הוא אמר, “תעשי לעצמך את הטובה הזאת וקחי את היד שלי.”

הסתכלתי מעלה, אל פניו שקרני השמש נגעו בהן, אל ידו המושטת, ובלעתי את רוקי. הוא צדק. לא הייתי עושה את כל הדרך הזאת, לא הייתי נוקשת על הדלת, אם לא הייתי רוצה לחיות.

אז למרות הזכרונות, ולמרות שהכל בתוכי עייף כל כך מהחיים, אגרתי את כל הכוחות שבי והרמתי את היד.

~*~*~*~

מקווה שאהבתם!!!!!! D:

נ.ב לכל אלו שרוצים את הקישורים לאתרים שבהם אני כותבת באנגלית, תכתבו בתגובות את האימייל ואני אשלח לכם :)

אוהבת הכי הכי הכי,

אלכס 3>