היי כולם!! :)

סורי שלא עניתי לכולם על התגובות - פשוט רציתי כבר להעלות את הפרק ולא היה זמן ><"

בגלל שראיתי שהרבה מאוד רוצים את הקישור, אז הנה: סיפורים באנגלית

ועכשיו, לפרק!!!

תהנו :-*

~*~*~*~

פרק שני

למחרת כבר הרגשתי הרבה יותר טוב. ג'ריקו הודיע לי שהמצב שלי השתפר באופן ניכר ושאני יכולה להתחיל לאכול אוכל רגיל עכשיו.

הדבר הראשון שאכלתי מזה שבועות היה פרוסה של עוגת פקאן צמוד לשוקו חם. את העוגה אכלתי פירור אחר פירור, מערכת העיכול שלי עובדת שעות נוספות, ואת השוקו לקח לי חצי שעה לסיים. ברגע שהצלחתי לעכל הכל בלי להקיא, הייתי צריכה ישר לשירותים. אני כבר לא זוכרת את הפעם האחרונה שהייתי צריכה לעשות צרכים בדרך כזו או אחרת.

במשך כארבעה ימים אחרי זה ג'ריקו המשיך לבדוק אותי ומאורה המשיכה להביא לי אוכל למיטה. בכל יום הכמות גדלה טיפה; במקום פרוסת עוגה ושוקו בבוקר – קערת קורנפלקס, במקום חצי-סנדוויץ' בצהריים – סנדוויץ' שלם וכן הלאה. הרגשתי יותר טוב, גם מבחינה בריאותית וגם מבחינה נפשית, ויכולתי פיזית לחוש את השומן מצטבר על עצמותיי. לא סיכנתי את הנפש שלי, עם זאת, ומהפעם ההיא שהבטתי למראה לא הסתכלתי על המראה יותר.

היום השביעי לבואי, ג'ריקו הכריז שהגיע הזמן שאתקלח. עד אותו רגע מאורה הייתה מעבירה עלי סמרטוט כדי לנקות את החלקים שדורשים תשומת-לב מיידית, כאילו אני איזו רצפה, אבל עכשיו הגיע הזמן למקלחת אמיתית – או ליתר דיוק אמבטיה, כיוון שכשנכנסתי לחדר המקלחת היה שם אמבט מלא במים ובועות וריחות של שמנים ארומטיים ומחטאים שהכניסו לתוכם. מאורה ליוותה אותי ועזרה לי לשכב באמבט. לאחר מכן היא רק הביטה בי בריכוז ווידאה שלא אטבע. היא תמיד מביטה בי בריכוז, ומאז הפעם הראשונה שראתה אותי היא לא פצחה את פיה לידי. לא שזה הפריע לי. העדפתי שקט.

הרגשתי את הסבונים, השמנים, והמים בכל חלק בגופי. הטבלתי גם את ראשי כדי שהכל יגיע גם לפנים ולשיער ולקרקפת, ובבת אחת אופוריה השתלטה עלי. כמה פעמים פנטזתי על אמבטיה כזאת, והנה עכשיו אני נמצאת בתוכה.

לאחר כחצי שעה, מאורה עזרה לי לקום ואז חפפה לי את השיער בזמן שאני סיבנתי את גופי לעמוק. לאחר שסיימנו, שטפתי את גופי במים ומאורה חפפה לי את השיער שוב. ושוב. ושוב. עד שכל הרפש יצא ממנו. רק אז היא שמה מרכך – פעמיים – וכשסיימה, עזרה לי לצאת. עטפתי את עצמי במגבת והיא עטפה את ראשי במגבת קטנה שהיא גלגלה בצורה כלשהי כך שהזה נראה כאילו היה לי טרבוש על הראש. כשהייתי יבשה, היא הושיטה לי בגדים ולבנים מקופלים היטב.

הבטתי בבגדים בהפתעה. עד אותו הרגע הייתי פשוט עירומה; לא היה לי כזה משנה, כי אם יש משהו שלמדתי מכל החודשים האחרונים זה לא להתבייש להיות עירומה. הדרכים בהן למדתי זאת, אומנם, לא היו באמת דרכים.

לבשתי את התחתונים, שהתברר שהיו מידה אחת גדולה מידי. במקום חזיה רגילה הביאו לי משהו שנראה כמו חזיית ספורט, וכשבשתי אותה היא לא הייתה הדוקה כמו שהייתה צריכה להיות בגלל שהחזה שלי היה קטן מידי. מעל הלבנים לבשתי חולצת טריקו קצרה שהייתה גדולה עלי לפחות בשתי מידות ומכנסי טרנינג שהיו מתאימים הרבה יותר טוב למישהי שהיא פעמיים המשקל שלי.

להפתעתי הרבה אפילו הביאו לי נעליים. לאחר שגרבתי את רגלי הכנסתי אותן לתוך נעלי אולסטאר בלויות, שהן היו הדבר היחיד שהיה באמת במידה שלי. וברגע שנעלתי את הנעל האחרונה, מאורה כבר שחררה את שיערי מהטרבוש והחלה לסרק אותו. היה לה מזל שהיא שמה מרכך, אחרת השיער לא היה נפרם בקלות כזאת. כשסיימה, היא קלעה את שיערה לצמה ואז סובבה אותי כדי שאסתכל עליה.

“יופי,” היא אמרה לפתע, גורמת לעיניי להתרחב מעצם העובדה שהיא דברה איתי לראשונה מאז היום הראשון, “את כבר נראית יותר... חייה.”

פתחתי את פי כדי לומר משהו בתגובה, אבל היא כבר הסתובבה ופנתה לצאת מהחדר, גופה המקומר מענטז שלא בכוונה תוך כדי. הלוואי עלי קימורים כאלה. שלא לדבר על העבודה שהייתה גבוהה עם עור שנה שבהק מרוב חיותו, לעומת העור החיוור וההרוס שלי.

נאנחתי ויצאתי אחריה חזרה אל תוך החדר, שם חיכה לנו ג'ריקו. כשהוא ראה אותי, לבושה בבגדים נורמאלים ומקולחת, הוא נראה מופתע. “את נראית נקייה,” הוא הודיע לי בפרץ כנות, “והרבה יותר טוב מלפני שבוע. אני חושב שהגיע הזמן לשחרר אותך רשמית מהמרפאה שלנו.”

“מה זאת אומרת לשחרר?” שאלתי.

“זאת אומרת שתוכלי עכשיו להתגורר בחדר שינה רגיל,” הוא אמר ומשך בכתפיו. “בכל אופן, אני חושב שהגיע הזמן שתספרי לנו את כל הסיפור במלואו.”

בלעתי את רוקי והנהנתי. מאורה וג'ריקו יצאו מהחדר ואני עקבתי אחריהם. עכשיו, כשהייתי עירנית ו"חייה", כמו שמאורה נסחה כל כך יפה, יכולתי לבחון את הסביבה. המסדרון היה ארוך ורחב, שלא לדבר על מסביר-פנים עם כל העציצים והתמונות הממוסגרות שעטרו אותו. כשהגענו לסופו היה גרם מדרגות לקומה התחתונה, ואני נאלצתי להיאחז במעקה כדי לשמור על שיווי משקל. כשהגעתי למטה, ג'ריקו ומאורה כבר היו בפוֹר עלי וירדו בגרם הבא לקומת הקרקע. לקחו לי כמה רגעים עד שהצלחתי, סוף סוף, להדביק אותם.

הגענו למבואה יפהפייה שבמרכזה מעין זוּלה של ספות עור יקרות-מראה, בצד אחד פסנתר כנף שחור של סטיינוויי, ובצד השני מעבר למה שניחשתי שהיה המטבח. לצד הפסנתר הייתה גם כן דלת. אבל מה שמשך את תשומת ליבי היה שני האנשים שישבו על הספות והביטו בי בציפיים, ג'ריקו ומאורה כבר ישובים איתם.

אף פעם לא הייתי ביישנית, אבל כל אחד היה מרגיש לחוץ תחת מבטים בוחנים. לקחתי נשימה עמוקה והתיישבתי בהיסוס על כורסא שעמדה בראש הספות. הרגשתי שהם שמרו לי את המקום הזה כדי שככה כולם יוכלו לבחון אותי בקלות יותר.

ברגע שהתיישבתי, ג'ריקו אמר, “תכירו את הונורה בלייק. הונורה, אלו הם לוקאס וקליי. הדיירים האחרים של האחוזה שנמצאים תחת אחריותי לא נמצאים כאן כרגע, אבל תכירי אותם בסופו של דבר.”

“מי ישמע,” אמר אחד מהם, בחור נאה למדי עם שיער חום בהיר וזוג עיניים ירוקות, “כאילו שאתה ההורה שלנו או משהו כזה.”

ג'ריקו שלח לו מבט מעט זעוף. “אני גדול ממך בכמה שנים טובות, לוקאס. תראה קצת כבוד.”

“את הכבוד שלי כבר הפסדת ברגע שראיתי איך רדפת אחרי הנערה ההיא והיא נפנפה אותך כאילו היית סמרטוט מטבח,” הבחור, לוקאס, הקניט בחיוך מגחך. “וחוץ מזה, אתה רק בן עשרים-ושמונה. לא כזה גדול.”

“ואתה בן שמונה-עשרה,” ג'ריקו הרים גבה, “לא כזה גדול.”

“אוקיי, אתם סוטים מהעניין,” מאורה אמרה, מגלגלת עיניים, “איפה היינו?”

“הונורה,” לוקאס אמר, ואז פנה להסתכל עלי. “שם מוזר, בלי להעליב.”

בחנתי את הלוקאס הזה בעין קצת יותר חדה. בניגוד לג'ריקו, הוא לא היה שרירי או אתלטי; למעשה היה לו גוף נורמאלי. רזה, אני מניחה, ואולי קצת גמלוני. הוא היה חמוד-מראה, אבל לא אהבתי את הטון שלו.

כשלא הגבתי לההערה שלו, לוקאס החמיץ פנים. לפני שהספיק לומר משהו אחר, הבחור שישב לצידו, קליי, אמר, “אני חושב שהגיע הזמן שהאורחת שלנו תתחילת לתת לנו הסברים.”

מבטי הובזק לעבר הבחור הזה, וראיתי שהוא לא יותר מידי גדול ממני. אם אני הייתי בת תשע-עשרה, הוא היה בערך בן עשרים-ושתיים או שלוש. הוא גם בקלות היה הבחור שמשך את תשומה ליבי הכי הרבה, מבחינה חיצונית כמובן; שיער חום כהה, עיניים כחולות כהות, גוף גבוהה ושרירי מעט יותר משל ג'ריקו, וגוֹן עורו זהוב, גוון אחד כהה יותר משל ג'ריקו. אבל מה שהיה באמת מעניין היו הפנים החדות שלו; עצמות לחיים גבוהות כמו של אריסטוקרטים מלפני מאתיים שנה, לסת מרובעת וחזקה, אף רוֹמי ישר, ושפתיים שנראו משורטטות. הוא לא היה יפה-תואר כמו ג'ריקו, אבל הקשיחות הזאת שבפנים שלו, הצורה שבה הכל היה מסודר, כל זה גרם לפנים שלו להיראות מרשימות בדרך שהפנים של ג'ריקו לא היו, וההבעה שניצבה עליהן – כריזמטית, נחושה – גרמה לכל אחד שהסתכל עליו לחשוב שהוא מושך. אם היו מעמידים אותו לצד ג'ריקו ושואלים בנות את מי הן היו מעדיפות, הן היו בוחרות בבחור.

ברגע שסיימתי לבחון אותו, שמתי לב שהמבטים של כולם היו עלי, כולל של הבחור הזה. הם ציפו ממני להתחיל ולהסביר. ידעתי שזה יבוא, ולכן היה לי זמן להכין את עצמי נפשית. לקחתי נשימה עמוקה ובלי שום הקדמה אמרתי, “אני בת החסות של רייד סְמוֹק.”

הפתעה נכרה על רוב הפרצופים מלבד אלו של מאורה וג'ריקו. “תמשיכי,” עודד ג'ריקו ברוֹך, מחייך לעברי בנועם.

עוד נשימה עמוקה, מבטי נטוע על הרצפה, והמשכתי. “רייד מצא אותי בבית יתומים כשהייתי בת ארבע. הוא התחיל לצאת עם אחת העובדות באותו זמן, וכשבא לבקר אותה בעבודה וראה אותי, הוא החליט לקחת אותי איתו.”

“למה?” לוקאס שאל, גבותיו מורמות בהפתעה.

הרמתי את מבטי אליו. “אתה באמת לא יודע?”

הוא נראה מבולבל אבל הבחור חד-הפנים שלידו הבין מצוין. “היא כמונו, לוקאס,” הוא אמר, עיניו מצטמצמות וזרועותיו משתלבות. “תמשיכי.”

בלעתי את רוקי. והתרכזתי על נקודה כלשהי בשולחן שניצב במרכז כדי להתרכז. “אז רייד גידל אותי, וכשהגעתי לגיל עשר, הוא התחיל לאמן אותי.” היה מיותר לציין במה הוא היה צריך לאמן אותי, כי כולם כבר הבינו לבד. “הוא סיפר לי על העולם הזה שאני חייה בו, על העולם אליו אני שייכת, ועל היכולות שאף פעם לא באמת הבנתי. הוא סיפר לי שכנראה ההורים שלי היו כמוני, למרות שאין לי מושג מי הם או מה הם, ושהמתת שלי יכול לעזור לכל כך הרבה אנשים בהרבה אופנים.”

גודש הצטבר בגרוני כשחשבתי על מה שאני הולכת לומר. “לפני שנה, הוא סיפר לי שברחבי העולם אנשים עם יכולות כמו שלי מתאגדים, לומדים אחד עם השני, מתחברים אחד לשני, ונלחמים אחד לצד השני. הוא אמר לי שהוא רוצה שבעתיד אלך למקום שכזה, ברגע שאהיה חזקה יותר. אבל הוא לא הספיק להשאר איתי.” שפתי רעדה. “רייד נדבק במגפה שגמרה את חייו, וכל רכושו הועבר לתרומה, כמו שהוא רצה.”

ידיי נקמצו לאגרופים. “נותרתי בלי כלום. ניצלתי את מעט הכסף שהיה לי כדי לבדוק איפה נמצאות התאגדויות של אנשים כמו שהוא סיפר לי אבל לא הצלחתי למצוא שום דבר. לכן האופציה היחידה שהייתה לי היא לחפש.” דמעות עמדו להנקוו בעיניי אך מנעתי מהן. לא רציתי להפגין חולשה. “אז התחלתי לנדוד ממקום למקום, ביצעתי חיפושים נרחבים, עד שלבסוף שמעתי שבאיזור הזה בקנדה יש והנה אני.” זו הייתה גרסא מקוצרת וממש לא רוויית פרטים, אבל הם לא צריכים לדעת יותר מזה.

ג'ריקו ולוקאס הנהנו בהבנה, ואילו מאורה נתנה לי מבט בוחן וקליי צמצם את עיניו. או שהם חשו שאני מסתירה משהו, או שהם לא היו טיפוסים שממהרים לבטוח. החלטתי שרוב הסיכויים שהם גם וגם.

השפלתי את מבטי ונאנחתי.

“אם זה היה תלוי בי,” קולו של ג'ריקו הקפיץ את עיניי אליו, “הייתי נותן לך להשאר. לצערי, על אף שאני ראש האחוזה, אני לא יכול להחליט לבד.” הוא נעמד. “בעוד כמה ימים שאר הדיירים צריכים לחזור. ברגע שהם יחזרו, נערוך הצבעה דמוקרטית, אבל עד אז את יכולה להשאר.” הוא חייך לעברי בנועם.

אבן נגולה מליבי. “תודה,” אמרתי הנהנתי ונעמדתי על רגליים לא יציבות.

ג'ריקו נתן לי מבט חד אחד ופנה למאורה. “קחי את הונורה לחדר, בבקשה.” מאורה צייתה, וברגע שהייתי בחדר החדש שלי, נפלתי על המיטה ועצמתי את עיניי.

אם ההצבעה לא תהיה בעדי, אני לא יודעת מה אעשה.

~*~*~*~

מקווה שאהבתם!!!

אוהבת הכי הכי,

אלכס 3>

(שהתעלפה היום עקב זריקה בפה ועדיין חשה סחרחורת קלה)