היה לי חודש קשה. חודשיים, אם לדייק. אם אתחיל לפרט את הסיבות, זה ייקח לי שנה, אז בקיצור:
1. הלך לנו הדוד.
2. אבל היו אצלנו 400 אינסטלטורים שחשבו שזה חור בצינור ושצריך לבצע את התיקון דרך המרצפות של השכנים מלמעלה. אה, ועושים לנו חור בקיר על הדרך.
3. השכנה לא הסכימה שיעבדו אצלה בלי לתקן לה את המרצפות השבורות (בצדק. למרות שהיא רצתה שהביטוח שלנו יתקן, בזמן שמי שהרס לה את הרצפה היה האינסטלטור שלה).
4. מתקלחים שבועיים במים קרים כי המומחה שאמור להגיע לא באמת מגיע ורק מורח את אמא שלי בטלפון.
5. מגיע מומחה אמיתי ועולה עם אבא שלי לגג ושניהם רואים שכל הדודים רקובים ושהדוד שלנו דולף.
6. ביום שלמחרת, אני נאלצת לבטל פגישה כי המומחה והעובדים שלו מגיעים רק בשלוש וחצי (כשהיו צריכים לבוא ב- 12) והולכים בחמש.
7. דוד של אמא שלי נפטר ואני נאלצת לבטל עוד שתי פגישות כי פשוט התמוטטתי. ואני מצטערת שאני אומרת את זה רק עכשיו, אבל לפי מה שסיפרו לי, הוא לא היה במוות מוחי. לא יודעת למה לא ניסו לפחות... אני עדיין לא מעכלת את זה, אבל לא ממש עצובה, יותר כועסת. לא הייתי קשורה אליו יותר מדי, אבל מרגיז אותי שפשוט ויתרו עליו. בתור אחת שכמה פעמים רופאים החליטו לוותר עליה, הייתי כועסת גם אם היה מדובר באדם זר.
8. בעיה שיש לי כבר הרבה זמן, אני פשוט שונאת את עצמי וחוזרת שוב ושוב למקום בו לא הייתי אלא גוף מת. בלי רצונות, בלי זכויות. רק חובות. פשוט עבד.
קשה, אה? אני מנסה לעבור את זה...
לגבי סיפור הדוד, הדבר היחידי הטוב שקרה היה שאני צדקתי. מרגע שראיתי את הצינורות דרך החור בקיר ידעתי שזה הדוד. הרי, אם יש דימום חזק בגוף (וכמות המים שיצאה משם יכולה להיחשב כפגיעה חזקה בוריד, לא רק דקירה קלה) ולא נראית שום פגיעה בשום כלי דם אפשרי, משמע שהבעיה נמצאת באחד האיברים הפנימיים. עובדה שצדקתי. הרי מה שנראה שם היה יותר כמו נזילה מאשר טפטוף מקומי. משמע, החור בצינור לא נמצא קרוב למקום בו אנחנו חושדים, ולפי כמות המים שירדה כל פעם כשפתחנו את ברז הדוד, זה נראה כמו משהו שזורם מלמעלה, לא כמו טיפטוף. וגם הקיר עצמו היה יבש לפני ואחרי ששברו אותו וגם בצדו השני, מה שאומר שזה לא "דימום פנימי" ושאחד הצינורות באמת נפגע אבל אין למים לאן לצאת אז הם יוצאים ממקום אחר.
בקיצור, אם מסתכלים על זה כמוני, הרי שמערכת הדם היא ה"צנרת" הראשונה שנוצרה, ובוודאי שימשה כדוגמה למערכות הביוב הראשונות שנבנו, ולכן צריך לחשב את הבעיה כמו שמחשבים בעיה רפואית. פונטו.
ואתם לא רוצים לדעת איך האינסטלטור (אחד מהם, לא זוכרת) הסתכל עלי כשהסברתי את התאוריה הזאת שלי...
לפני שאני הולכת להמשיך לשכתב את הפרק הראשון בספר שלי, סירטון מאוד נחמד שמעודד אותי:
"גברתי, השפם שלך..."
"מות יומת גיל ההתבגרות לנצח נצחי נצחים!"
"אני מתכוונת לשפם המודבק שלך. הניחי לי לעזור לך להסיר אותו."
זה לא קשור לסרטון, סתם בדיחה שהמצאתי לדמויות שהמצאתי לסיפור שעדיין לא המצאתי. שגרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: