יש לי כל כך הרבה לספר, אבל אני אקצר: עברתי ניתוח. שוב. אותו ניתוח מהפעם הקודמת, אבל עם הבדל קטן: אחרי הניתוח הקודם חזרתי הביתה בהרגשה של "איזה ניתוח מגניב עברתי!" והפעם זה היה "הניתוח הפעם לקח פחות זמן והיה פחות מסובך, אז למה כואב לי?" גם בניתוח הקודם כאב לי, כמובן, אבל אז אלה היו כאבים מהתפרים. הפעם הם נגעו לי בעצם וזה כואב!
אם בעבר הייתי צריכה לשאול את אבא שלי איך מרגישים כשהעצם נפגעת (שאלתי פעם בשביל קטע שכתבתי) היום אני כבר לא צריכה את עזרתו בנושא. ואני חשבתי שמרגישים שריפה... איזה שריפה ואיזה נעליים? ההרגשה היא של להב שחודר בבת אחת לתוך העצם.
נוראי.
ובכל זאת, המשכתי לעבוד וללמוד (עכשיו למשל אני מתקנת את הפרק השלישי בספר שלי ואחר כך אכתוב את הפרק הרביעי), מחר אני הולכת לקנות בגדים לחתונה של בן דוד שלי ואז עובדת מהבוקר עד הערב עד פורים. משלוחי מנות לילדים שמאושפזים בשניידר. הבטחתי לעשות את זה, אז ניתוח או לא, הבטחות מקיימים.
יש לי גם שאלה אליכם:
קרה לכם פעם שנסעתם באוטובוס ולידכם ישבה אישה מבוגרת, והדבר היחידי שחשבתם עליו במהלך הנסיעה היה איך תגנו עליה בגופכם במקרה של תאונה? קרה לכם או שמשהו לא כל כך בסדר קרה לי באותו זמן?
ועוד שאלה:
קרה לכם פעם שהייתם במספרה ותוך כדי התספורת חיפשתם כל מקום אחר להסתכל עליו מאשר על עצמכם במראה ורק כשהספרית סיימה וביקשה מכם להסתכל, גיליתם שאתם לא נוראיים כל כך ובכל זאת מגיע לכם לחיות? קרה לכם?
*אני מתנצלת על חוסר העדכון שלי בזמן האחרון. אתם מבינים באיזה מצב אני...
אבל בדקתי במחשב ומצאתי שם תרגיל שעשיתי על פיתוח הדמיון ואני חושבת שאפרסם אותו כאן בקרוב. וגם... טוב, כשיש לי מן אני עובדת גם על שתי ביקורות, שאלון וקטע נוסף לאוסף התוכניות הנוסטלגיות, אז... יכול להיות שיש למה לחכות.
אולי, רק אולי.
ו... זהו. הפעם אין לי סרטון בשבילכם. סורי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: