אוקי, אז בעיקרון אני בכלל לא אמורה לכתוב כאן היום, אבל נורא רציתי לשתף אתכם בזה שהתוכנית שלנו הצליחה! אמנם לא בשניידר, אלא בתל השומר, אבל זה גם טוב.
ולאלה מכם שתוהים על מה אני מדברת, ההסבר מגיע: כבר כמה חודשים שאמא שלי ואני תכננו להכין משלוחי מנות ולהביא אותם לילדים שמאושפזים בשניידר. במהלך השבוע אפינו, הכנו וקנינו עוגיות וממתקים, ובמוצאי שבת כבר ארזנו את המשלוחים, ואבא שלי יצא לשניידר.
אבל מה מסתבר? שאסור להכניס לשם אנשים לא מזוהים ושאם הוא מעוניין, הוא יכול להשאיר את המשלוחים בבית החולים, ואחת העמותות כבר תחליט למי מגיע לקבל אותם. הוא כמובן לא הסכים, והחליט לנסוע למחרת (היום) לתל השומר לפני העבודה. לא רק שנתנו לו להיכנס למחלקה הכירוגית (ולבית החולים עצמו), האחיות גם אפשרו לו ממש להיכנס לחדרים תחת האזהרה: "אם כתוב על הדלת 'בידוד'- אל תיכנס".
לפי מה שהוא מספר, ההורים מאוד התרגשו, וגם הילדים הגדולים יחסית, כי הקטנים ישנו (הוא יצא בשש בבוקר, אז כטח הגיע בשש וחצי או משהו כזה). וגם לשתי משפחות ערביות הוא נתן משלוחים, ובני המשפחות אפילו איחלו לו חג שמח. הוא מאוד התרגש בעצמו מכל הסיטואציה ואמר שמאוד ריגש אותו וכאב לו לראות הורים ישנים על כיסאות ליד ילדים שמחוברים לאינפוזיה וכל מיני צינורות אחרים (הוא הרי יודע מה זה, הוא החליף את אמא שלי הרבה פעמים כשהייתי מאושפזת). אבל מה שהכי ריגש אותו היה שם ילד בן 14 או 15 שמאוד שמח ואפילו וחיבק אותו.
ברגע שהוא סיפר לי את זה, ידעתי שהמשימה הושלמה.
נכון שזה מאוד נחמד ויפה שההורים שמחו והתרגשו, אבל בואו נודה בזה, מי שמאושפז הם הילדים, ואותם רציתי לשמח. מגיע להם. ובעיקר בפורים, כשהם לא יכולים להסתובב בחוץ מחופשים עם החברים שלהם.
וחוץ מזה, אני מדברת מנסיון כשאני אומרת שכיף לראות מישהו מבחוץ כשמאושפזים. הרי האנשים שהילדים האלה רואים ביום-יום הם:
1. ההורים שלהם, שעייפים, מודאגים ומפחדים.
2. רופאים רציניים שממלמלים כל מיני מילים לא מובנות ומושגים שילד קטן אפילו לא רוצה להבין.
3. אחיות שמנסות לחייך, אבל מחליפות מבטים לחוצים עם הרופאים וההורים.
וילד אחרי ניתוח לא יקבל ביקורים מחברים, בעיקר אם הוא צעיר או מחובר לכל מיני מכשירים, מה שיגרום להורים שלא לתת לילדהם לבוא לבקר אותו כדי שלא ייבהלו.
ואני יודעת איך ההרגשה כשפתאום נכנס מישהו מבחוץ, מחייך אליכם חיוך אמיתי ובא במיוחד כדי לשמח אתכם, למרות שהוא אפילו לא מכיר אתכם.
אני הייתי צעירה מכדי לזכור את השמות ואפילו את המראה של הבנות המקסימות שבאו לבקר במחלקה כשאני הייתי מאושפזת, אבל אין לי מילים לתאר את השמחה שהרגשתי באותו רגע. זה כאילו שעוד יש תקווה. לא משנה כמה הטיפולים כואבים, כמה הרופאים סקפטיים, כמה ההורים שלכם עייפים.
כל זה לא משנה כשבא מישהו מבחוץ שכל מה שהוא רוצה זה רק לשמח אתכם, וומשהו במבט שלו אומר לכם שאין ממה לפחד כי הכל יהיה בסדר.
בכל אופן, אמא שלי בכלל התלהבה ממה שקרה בתל השומר, שהיא רוצה להגדיל את כמות המשלוחים בשנה הבאה, וכבר התחילה לתכנן מה נכין בחנוכה.
לא סתם אני מספרת כאן על זה, אני מקווה שמישהו מכם יאהב את הרעיון ויחליט לעשות את זה גם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: