סוף סוף הצלחתי לגלות למה אני לא אוהבת לנסוע לבד באוטובוס. יש שיגידו שזאת סיבה מטומטמת. גם אני חושבת ככה, אבל קשה לשנות את זה.
אם אני לא נוסעת יחד עם מישהו שאני מכירה, אין מה שיעצור בי מפשוט... טוב, לקפוץ לכביש ולחכות שידרסו אותי. אל תשאלו למה, אבל אני פשוט יודעת (או מרגישה, תלוי במצב הרוח), שאין לי זכות לחיות. שהחיים שלי לא באמת חשובים לאף אחד. לא לי, בכל אופן.
אני לא אומרת שאני רוצה להתאבד. לא כרגע, ואני די בטוחה שלא אעשה את זה אף פעם, אבל לפעמים כל אדם יכול לאבד את זה. וכשאני בחברת הרבה אנשים, זה מעורר בי פלאשבקים לא נעימים שעלולים לגרום לי לחשוב על דברים כאלה. וחוץ מזה, אני אשמח למות כדי להגן על אדם אחר. אם זאת באמת נטייה אובדנית או סתם שנאה עצמית, אני לא באמת יודעת. אבל אני כן יודעת שמאוד קשה לי המחשבה של לחיות כשמישהו אחר מת, או ליהנות ממשהו כשמישהו אחר לא יכול. מי אני שאסע באוטובוס כשיש כאלה שלא יכולים להרשות לעצמם? או איך אני יכולה ליהנות בכלל כשיש כאלה שלא נהנים כאגע? כל מיני מחשבות כאלה.
בכל אופן, אני יודעת שאם אני אסע לבד באוטובוס, אני יכולה לחטוף "התקף" פתאום ולהחליט שאם מישהו ינסה לפגוע בי או לאנוס אותי אני אתן לזה לקרות. אני יודעת קרב מגע ויכולה להגן על עצמי אם צריך, אבל לא אעשה את זה. אם מישהו אחר יהיה זקוק להגנה, אז אלחם בכל הכוח. כי לי אין באמת זכות לחיות.
שוב, ברור לי שזאת מחשבה מטומטמת, אני עוד עובדת על זה. אבל בינתיים ככה אני מרגישה.
וזה כל מה שאני יודעת כרגע...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: