אמ.. אוקי. אז... זה קטע שאמור מתישהו להופיע באחד הספרים שלי, (לא זה שאני כותבת עכשיו) אז הכל עוד יכול להשתנות, סבבה? ובגלל זה גם זה קצר יחסית ועוד לא עבר עיבוי או עריכה, כי זה קטע שבא להעביר פואנטה על כריסטין ולא יותר מזה.
שאלות, הסברים וכל השאר בסוף.
צעידת כפות רגלים על המרצפות. זה היה הקול היחידי שנשמע באותו הלילה. אוויר הקיץ היה לח, והמגיפה הייתה רחוקה מלהסתיים. היא לקחה עמה קורבנות רבים, אפילו מתוך הארמון.
השומרים היו הראשונים למות.
בבוקר השלישי למגיפה הגיע אדם חולה לארמון. המחלה שיבשה עליו את דעתו והוא ביקש להיפגש עם המלך. כשנשאל מדוע, אמר שהמלך מושחת ושיש להרגו. השומרים לכדו והרגו את החולה, אך לפני שנעצו את חרבותיהם החדות בליבו, השתעל האיש והדם שנפלט מתוך פיו פגע בפניו של אחד השומרים. השומר הדביק אנשים רבים מתוך הארמון ומת בעצמו כעבור יומיים בלבד.
אשתו של המלך -המלכה- ושני בניו נשבו גם הם בציפורניה חסרות הרחמים של המחלה הארורה, כמו גם פילגשו האהובה, שלוש בנותיה והתינוק שאך נולד.
כעת, בידד עצמו המלך משאר באי הארמון. הוא נעל את דלת חדרו והציב שומרים רבים על הסף. הפחד להידבק באותה מחלה הגורמת לפצעים איומים בפנים ולנוזל החיים לברוח מהגוף, שיתק אותו. המלך אהב את ילדיו ואת נשותיו, אך את עצמו אהב יותר מכל.
המלך שמע את המפתח מסתובב בחור המנעול וראה בזוית עינו איך ידית העץ זעה קלות.
הוא שכב ער במיטת האפריון שלו, אותה חלק בעבר עם נשים רבות משניתן לספור. זיעה קרה נטפה על מצחו שעה שהביט באימה בדלת, המגן היחיד שלו מפני המחלה, נפתחת. כל גופו רעד וידיו חיפשו אחר הפגיון שלו, אך לשווא.
אלומת אור רכה הופיעה מבעד לדלת העץ הכבדה. זאת הייתה העששית שנשאה פילגשו החדשה, כריסטין. המלך נשם לרווחה, חייך ונשכב לאחור במיטתו. הוא כבר שמע על חכמתה ועל הדרך בה רימתה את המגיפה. היא סיננה -כך סיפרה לו- את המים ששתתה, דאגה לה לסיר צרכים משלה, ניקתה אותו והתרחקה מחברתן של שאר הפילגשים, ולכן היא הורשתה להיכנס לחדר.
"אני יכולה להיכנס, עוד מעלתך?" קולה הרך כפעמונים ניגן באוזני המלך וחיוכו התרחב כשעיניה של כריסטין, שצבען כצבע השמיים, חייכו אליו.
"כמובן, כריסטין, בואי". המלך הזדקף במיטתו ופינה לה מקום לצדו.
כריסטין התיישבה בקצה המיטה ונאנחה.
"מה לך?" שאל המלך וליטף בחיבה את שיערה השחור.
כריסטין הרימה אליו את עיניה, אחזה בידו ונשקה לה. "הוד מעלתך, העצב פגע בליבי." היא אמרה.
המלך אחז בפניה בשתי ידיו וניקה רת הדמעות שהחלו לזרום כמו הנהר בו מצאו אותה סריסיי המלך בסתיו. "ספרי לי," ביקש. "אל נא תבכי, יקירה. האם המגיפה מפחידה אותך? והרי נלחמת בה בעוז כה רב..."
"הלשונות החלקלקות מפחידות אותי, מלכי. הן אומרות שאתה, הוד מעלתך, תמות הלילה."
עיניו של המלך הצטמצמו לשני חריצים ופיו התעוות בזעם. "מי הוא זה הרוצה להרוג את המלך? אמרי לי מיד!"
כריסטין פשפשה באבנט שהצמיד את כותנתה לגמקומה ושלפה את הפגיון האבוד של המלך. היא אחזה בניצב השזור יהלומים והניחה אותו על מיטת המלך. "כשראיתי את היהלומים מבצבצים מתיקה של אוליביה, ידעתי שמשהו אינו כשורה."
"אוליביה!" זעק המלך. "פילגשי האהובה היא שזממנה להרגני?!"
"יחד עם שומר חדריך, מלכי, אב בנותיה."
המלך נעץ את מבטו בכריסטין השלווה. "בנותיי אינן בנותיי? כיצד ייתכן הדבר? הו, צעדתי היישר אל תוך מלכודתה של בת שטן זו!" בייאושו היכה המלך בכריות הנוי הרבות שפוזרו על מיטתו. "מה טוב שנלקחה היא אל הריק הגדול! מה טוב שהרגה אותה המגיפה!"
כריסטין הניחה יד מנחמת על כתפו. "צר לי, מלכי, על שהייתי זו שנבחרה לספר לך על דבר הבגידה."
המלך לא ענה לה. הוא עצם את עיניו וחשב על שלושת בנותיו. הוא אהב את הנסיכות הקטנות, אך תמיד תהה בליבו מדוע שיקפה דמותן אך ורק את פניה של אמן. כעת ידע.
"מלכי, אנא! אמור משהו!" התחננה כריסטין.
המלך פקח את עיניו, אך לא אמר דבר.
"בוא, הנח לי להשקות אותך מעט מים. אתן לך גם מהתרופה שלי כדי שהמחלה הארורה לעולם לא תבוא אליך." כריסטין מזגה מים מקנקן הזהב אל גביע הזהב שעמד על שידת הלילה.
המלך הביט בתנועותיה החינניות, בדרך בה עפעפה בריסייה וחייכה אליו. המלך חייך אליה בחזרה שעה שהוציאה מתוך אבנטה שקיק בד כחול ופתחה אותו.
"האם זה החומר שהגן עלייך מהמגיפה?" שאל המלך והצביע על השקיק.
כריסטין חייכה אליו במתיקות והנהנה. היא צבטה באצבעותיה קמצוץ מהאבקה ופיזרה אותו על המים. לרגע היא נראתה במתלבטת. "מלכי, האם תרצה שאוסיף עוד מהתרופה, כדי שבריאותך תישמר לזמן רב יותר?"
המלך חייך בשביעות רצון. "יהי כך!" קרא.
כריסטין חייכה אליו ושפכה את כל החומר פנימה. היא קדה והושיטה למלך את התרופה.
המלך הביט בה בחיוך ולגם מהמשקה עד שרוקן את הגביע, וכריסטין לקחה אותו והניחה במקומו. היא שחררה את אבנטה ונשכבה לצדו במיטה. המלך הרחיק את הפגיון ונישק את ידה של פילגשו. "הנך מלאך, יקירתי." אמר ונשק לעיניה. שפתיו ליטפו את לחייה וירדו במורד קו הלסת שלה אל שפתיה. הוא נשק לה שוב ושוב בעוד הוא מסיר את כותנתה מגופה. כריסטין נשקה לו בחזרה.
לפתע, עיניו נפערו באימה והוא התרחק ממנה. "יקירתי... ליבי כואב... עזרי לי..." הוא נאנק.
כריסטין קשרה את אבנטה ברוגע וקמה מהמיטה. "אל דאגה, הוד מעלתך. הכל ייגמר בקרוב." לחשה.
המלך נעץ בה מבט משתאה והיא צחקה. "הוד מעלתך, אינך מבין? את אשתך המלכה אני חיסלתי ואת אוליביה יקירתך הרגתי." היא הרימה את שקיק הבד. "ארגוט, מלכי. אבי הרופא נהג לערבב אותה עם תערובת צמחי מרפא וליצור תרופה המקלה על כאבי הלידה. כך היתלתי ברופאים המלכותיים שלך, הטובים ביותר בממלכה" פניה התעוותו בגועל כשאמרה את המילים. "והרגתי את אוליביה שלך. היא קיבלה את החומר ללא צמחי המרפא, כמו גם שלוש בנותיה, כשחלו." קול הפעמונים שלה צלצל בעדינות שעה שאמרה את אותם דברים נוראים.
המלך פתח את פיו לדבר, אך דבר מלבד חרחורי המוות לא בקע ממנו.
כריסטין הניחה יד על פיו. "בבקשה הקשב." פקדה. היא אחזה בפגיון המפואר.
עיניו של המלך התרחבו בבהלה. הוא ניסה לזוז אך הבערה בגופו, ובליבו בפרט, לא אפשרו זאת.
"הו, מלכי, אל נא תהיה כסיל." אמרה כריסטין וקירבה את הלהב אל פניו."אינני עומדת להרוג אותך. איך בכך צורך. המוות קרוב אליך יותר מתמיד. את בניך אמנם דקרתי, שני הנסיכים זהובי השיער, וגם את המלכה. הם גססו ממילא, המוות רק הביא להם הקלה." הפטירה. היא הביטה במלך ובחנה את תגובתו. גופו התעוות מהרעל ומעיניו זלגו דמעות. הוא סבל מכאב, אך בכה על ילדיו היקרים וגם על טיפשותו. כיצד יכול היה להיות כל כך תמים? הנערה הלוא הצליחה להערים על המגיפה, מדוע שלא תצליח להתל במלך? היה עליו להיות זהיר יותר. עכשיו כבר מאוחר מדי. עיניו התגלגלו בחוריהן ונשמתו עזבה את גופו בזעקה מרה. היה על כריסטין לאטום את פיו בידה בכוח רב כדי להשתיק אותו.
כעבור שניות מספר, הייתה גופתו של המלך שכובה במיטתו כישנה. כריסטין עצמה את עיניו וכיסתה אותו בשמיכה. היא קמה מהמיטה וליטפה את בטנה השטוחה. מזה ימים רבים נתקפה בחילות והקאות בכל בוקר. בתחילה חששה שמא המחלה הגיעה גם אליה, חרף הנסיונות הרבים שעשתה להרחיקה. כשהדימום החודשי לא הגיע, הבינה כי היא נושאת את בנו של המלך. היא ידעה שזה תינוק זכר. היא חלמה על כך בלילה בו גילתה את דבר הריונה. היא ידעה שבנה לא יזכה בכתר כל עוד ילדיו האחרים של המלך חיים, ולכן הרגה אותם בזה אחר זה, מנצלת את המגיפה למטרותיה. את המלכה דקרה כדי להשתיק את זעקותיה כשמתו שני בניה. את הפילגש לא התכוונה כלל להרוג. יומיים סבלה מצירים ונראה היה שלא תזכה להכיר את בנה התינוק. אך לא כך היה, ולכן נאלצה להרעיל אותה. למזלה של כריסטין, התינוק נולד מת. חבל הטבור נכרך סביב צווארו והוא נחנק עוד בטרם נשם בפעם הראשונה.
כעת, כשהמלך מת ויורשו היחיד נח ברחמה, חשה כריסטין את דגדוג הניצחון עובר בכל גופה. היא ניגשה אל החלון והביטה אל השמיים, מלטפת את היורש שבבטנה. "בני היקר, בקרוב תהיה מלך ותנקום את נקמת אמך שנחטפה בעודה ילדה. בני, הבטח לי שלא תהיה רודן כאביך." היא נשקה לידה והניחה אותה ברכות על בטנה.
כריסטין נעמדה ליד הדלת והחלה צורחת: "שומרים! אנא, שומרים! המלך מת! המגיפה לקחה את מלכנו האהוב!" היא בכתה ותלשה את שיערותיה כשהשומרים נכנסו לחדר והבחינו במלך המת. אחד מהם קרב אליה וניסה להרגיעה. היא הביטה בפניו וידעה שזה הרגע. "בדיוק עמדתי לספר לו שברחמי נמצא יורש העצר!" זעקה וקרסה על הריצפה בבכי.
*
בעודה שוכבת במיטת הסאטן שבחדריה, אוחזת בידה את בנה בכורה שזה עתה נולד, ידעה כריסטין שמעתה היא המלכה.
אוקי, קודם כל, שום דבר עוד לא סגור במאה אחוז. הסוף יכול להשתנות והוא ישתנה. כתבתי אותו בצורה הזאת רק כדי לסיים יפה את הקטע.
בכל אופן, אני מקווה שנהניתם. ביקורות בונות יתקבלו בברכה, ובעיקר בנושא הבא: האם הרצח היה צפוי? את זה הכי חשוב לי לדעת כרגע, אז אשמח את תגידו לי. אני גם מתנצלת על השפה האובר-גבוהה וההתנהגות הסנובית של הדמויות (ארמון, מה אתם רוצים?), על הדאוס אקס מכינה שחגג (שוב, זה קטע קצר) ועל זה שהקטע לא מתואר מספיק כמו שצריך. כמו שאמרתי, הוא עדיין לא עבר עריכה ועיבוי, וכרגע הוא רק קטע, כך שחוץ מכריסטין, כל שאר הדמויות היו בגדר ניצבים בשבילי.
לגבי ארגוט- מדובר בפטריה רעילה שהשתמשו בה בימי הביניים. חפשו בויקיפידיה.
אם משהו לא ברור, יש תדובות למטה.
ביי:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: