שתבינו, אני כותבת עכשיו כמו איזו מפגרת את הפוסט הזה כי פשוט לא נעים לי. כי אני יודעת שיש אנשים שאם לא אגיד להם באותו היום שזה יום ההולדת שלי, הם יתחילו לעשות לי כל מיני כאלה: "מה, זה היום? למה לא אמרת כלום? איזו רעה!" או "למה לא אמרת? אה, בשביל פוזות?" או כמה ימים מאוחר יותר: "באותו היום שנפגשנו לא אמרת לי שזה יום ההולדת שלך. למה לא אמרת כלום? אה? למה? מה, אנחנו לא חברות?" וכל מיני שאלות כאלה שיש לי עליהן רק תשובה אחת- "אבל בשביל מה לחגוג את זה?" כאילו, באמת. נולדתי לפני 22 שנים. אז כשנולדתי היה צורך לחגוג. וזהו, לא צריך יותר. זהו. מספיק.
אז בשביל לא לשמוע את ההערות האלה גם מכם, אני עושה את הפוסט הזה. סבבה?
אני רוצה להמשיך ולענות לכם על כל מיני שאלות שבוודאי יישאלו כאן. או סתם להראות לכם מה אני מתכוונת לענות כשישאלו אותי גם בחיים האמיתיים.
1. "אז מתי את חוגגת את יום ההולדת שלך?"
"בתאריך העברי."
"וואלה?" מתי זה?"
"זהו, שאני לא יודעת. בדיוק בגלל זה אני חוגגת בתאריך העברי שלי." (זאת תשובה שימושית לאלה מכם שחווים מצב דומה לשלי).
2. "אז מה את רוצה מתנה?"
"ניתוח לב. אבל פתוח, לא פושט."
"מה? בשביל מה את רוצה ניתוח לב?"
"כל אחד והתחביבים שלו!"
"אבל עברת כבר ניתוחי לב, למה את צריכה עוד?"
"מה למה? בקודמים הייתי בהרדמה. הפעם אני רוצה לראות הכל ולהרגיש הכל."
"מה? אבל זה כואב ומגעיל!"
"נו, אז אני לא מאחלת לך לקבל כזה ליום ההולדת."
"כי את חמודה ואת דואגת לי כי את יודעת שזה מסוכן?"
"... כן, למה לא."
כן. אז לא רוצה לחגוג ולא רוצה מתנות. בעזרת השם, אם הספר שלי יצא לאור, אז נחגוג כמה שבא לכם. אבל היום (כלומר מחר. אבל אמא שלי הסתכלה עליי מוזר ונראה לי שהיא מתכננת משהו למחר, אז אני כותבת את הפוסט היום ליתר ביטחון) אין מה לחגוג!
כנראה שבגיל עשרים ושתיים הפכתי להיות זקנה ממורמרת.
נו, שיהיה.
גילוי נאות: הקטע הזה אמור היה להיגמר במילים "אני אנוח כבר בקבר", אבל הבדיחה לא הסתדרה לי עם שאר הקטע, אז ויתרתי. מה שכן, זה נתן לי רעיון לאיזה מונולוג. ייקח לי זמן לעבוד עליו. בכל זאת, כרגע יש לי רק פאנץ' סיום...
מעבר לעובדה שאני חושבת שמחר יקרה משהו, אני רוצה לעדכן אתכם קצת לגבי מה שעובר עליי כי יכול להיות שבזמן הקרוב לא אהיה כאן בכלל, אז... נתחיל במה שאני אמורה לפרסם כאן, וזה עוד חלק באוסף התוכניות הנוסטלגיות (שאני מאוד מקווה לפרסם אותו בתחילת יולי, אם אסיים בזמן) וקטע שכתבתי על הנייר וייקח לי זמן להקליד כי כשאני על המחשב אני עסוקה בדברים אחרים בדרך כלל. וגם כי הוא ארוך. מאוד. ארבעה עמודים. כן.
ומה שקורה בחיים האמיתיים שלי, או יותר נכון, הסיבות להעלמותי הקרבה:
1. טיפולים. ויש לי טיפול השבוע. וזה כואב.
2. יכול להיות (למרות שאני לא בטוחה במאה אחוז) שיהיו לי שתי חלטורות ביולי ובאוגוסט, אז אני צריכה להתארגן בהתאם.
3. אני מתקדמת די יפה עם הספר שלי, ואפילו הסתדרתי עם הלוויה של המלכה. כתבתי עד עכשיו שלושה עמודים, והטקס אפילו לא התחיל. זה הולך להיות אחלה עיבוי
4. בגלל ההתקדמות שיש לי עם הספר הנוכחי, אני מרשה לעצמי להתחיל לחשוב על רעיונות לספרים אחרים, אז אני בשלב של איסוף חומרים. כמובן שיש לי כבר כמה כמה רעיונות, אבל לרובם עדיין אין מתווה, אז יש לי הרבה עבודה גם בנושא הזה.
טוב, עפתי. לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: