וזה הזמן לספר לכם למה הביקורת שרציתי לפרסם תתעכב.
אז... קודם כל, בכלל לא צפיתי בסרט. הלוואי שיכולתי. תאמינו לי, אין דבר שרציתי יותר מלצפות בסרט ולבקר אותו. אבל אנשים באו להתארח בסוכה כמעט כל יום, סוף סוף צפיתי עם אבא שלי בסרט שהבטחתי לצפות איתו כשיהיה לשנינו זמן (חצי שנה לא הצלחנו למצוא יום ושעה שנוחה לשנינו. חצי שנה, אנשים!), ו... גיליתי שאני כנראה חולה. לא סרטן, ברוך השם, אבל מחלה מפחידה. לא מסוכנת אם משתלטים עליה, אבל כזאת שיכולה להרוג. ואת עיקר העבודה אני צריכה לעשות או שיאשפזו אותי. ואת זה אני לא רוצה, כי אז גם יאסרו עליי להתאמן.
כבר תקופה ארוכה שהרבה מעירים לי על כך שאני מתנהגת בצורה מסוכנת ושאני צריכה להשתנות. אני מסכימה איתם. אבל עדיין יש לי את המחשבה הזאת שאני לא עושה מספיק כדי להגיע לתוצאה שאני רוצה, מסוכנת ככל שתהיה.
מצד אחד, אני יודעת שזה מסוכן, ובכל מקום אומרים לי את זה. אבא שלי אפילו השתמש בשם הרשמי של המחלה ואיים עליי באשפוז ואמא שלי איימה עליי במוות, ובצדק. אנשים מתים מזה. ואני יודעת שאני צריכה לבקש עזרה, אבל איך אני יכולה להודות שיש לי את המחלה, כשאני יודעת מה יכריחו אותי לעשות כדי להימנע ממנה?
לפני שנה בערך כתבתי על זה פוסט. זה היה פוסט קצר על כך שאני מרגישה את זה מתחיל ולא רוצה להגיע לשפ ואעשה הכל כדי לא להיכנס למחלה הזאת. אבל אני חושבת שאיחרתי את המועד. הגעתי לנקודה בה אני צריכה עזרה. בגלל שצמתי הרבה בחודשיים האחרונים, התעלפתי פעם אחת ולא הצלחתי לקום מהמיטה שבועיים. אבל עדיין, אני לא מצליחה לעצור.
זאת עומדת להיות תקופה קשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: