סוף סוף הצלחתי לגלות למה אני לא אוהבת לנסוע לבד באוטובוס. יש שיגידו שזאת סיבה מטומטמת. גם אני חושבת ככה, אבל קשה לשנות את זה.
אם אני לא נוסעת יחד עם מישהו שאני מכירה, אין מה שיעצור בי מפשוט... טוב, לקפוץ לכביש ולחכות שידרסו אותי. אל תשאלו למה, אבל אני פשוט יודעת (או מרגישה, תלוי במצב הרוח), שאין לי זכות לחיות. שהחיים שלי לא באמת חשובים לאף אחד. לא לי, בכל אופן.
אני לא אומרת שאני רוצה להתאבד. לא כרגע, ואני די בטוחה שלא אעשה את זה אף פעם, אבל לפעמים כל אדם יכול לאבד את זה. וכשאני בחברת הרבה אנשים, זה מעורר בי פלאשבקים לא נעימים שעלולים לגרום לי לחשוב על דברים כאלה. וחוץ מזה, אני אשמח למות כדי להגן על אדם אחר. אם זאת באמת נטייה אובדנית או סתם שנאה עצמית, אני לא באמת יודעת. אבל אני כן יודעת שמאוד קשה לי המחשבה של לחיות כשמישהו אחר מת, או ליהנות ממשהו כשמישהו אחר לא יכול. מי אני שאסע באוטובוס כשיש כאלה שלא יכולים להרשות לעצמם? או איך אני יכולה ליהנות בכלל כשיש כאלה שלא נהנים כאגע? כל מיני מחשבות כאלה.
בכל אופן, אני יודעת שאם אני אסע לבד באוטובוס, אני יכולה לחטוף "התקף" פתאום ולהחליט שאם מישהו ינסה לפגוע בי או לאנוס אותי אני אתן לזה לקרות. אני יודעת קרב מגע ויכולה להגן על עצמי אם צריך, אבל לא אעשה את זה. אם מישהו אחר יהיה זקוק להגנה, אז אלחם בכל הכוח. כי לי אין באמת זכות לחיות.
שוב, ברור לי שזאת מחשבה מטומטמת, אני עוד עובדת על זה. אבל בינתיים ככה אני מרגישה.
אוקי, אז בעיקרון אני בכלל לא אמורה לכתוב כאן היום, אבל נורא רציתי לשתף אתכם בזה שהתוכנית שלנו הצליחה! אמנם לא בשניידר, אלא בתל השומר, אבל זה גם טוב.
ולאלה מכם שתוהים על מה אני מדברת, ההסבר מגיע: כבר כמה חודשים שאמא שלי ואני תכננו להכין משלוחי מנות ולהביא אותם לילדים שמאושפזים בשניידר. במהלך השבוע אפינו, הכנו וקנינו עוגיות וממתקים, ובמוצאי שבת כבר ארזנו את המשלוחים, ואבא שלי יצא לשניידר.
אבל מה מסתבר? שאסור להכניס לשם אנשים לא מזוהים ושאם הוא מעוניין, הוא יכול להשאיר את המשלוחים בבית החולים, ואחת העמותות כבר תחליט למי מגיע לקבל אותם. הוא כמובן לא הסכים, והחליט לנסוע למחרת (היום) לתל השומר לפני העבודה. לא רק שנתנו לו להיכנס למחלקה הכירוגית (ולבית החולים עצמו), האחיות גם אפשרו לו ממש להיכנס לחדרים תחת האזהרה: "אם כתוב על הדלת 'בידוד'- אל תיכנס".
לפי מה שהוא מספר, ההורים מאוד התרגשו, וגם הילדים הגדולים יחסית, כי הקטנים ישנו (הוא יצא בשש בבוקר, אז כטח הגיע בשש וחצי או משהו כזה). וגם לשתי משפחות ערביות הוא נתן משלוחים, ובני המשפחות אפילו איחלו לו חג שמח. הוא מאוד התרגש בעצמו מכל הסיטואציה ואמר שמאוד ריגש אותו וכאב לו לראות הורים ישנים על כיסאות ליד ילדים שמחוברים לאינפוזיה וכל מיני צינורות אחרים (הוא הרי יודע מה זה, הוא החליף את אמא שלי הרבה פעמים כשהייתי מאושפזת). אבל מה שהכי ריגש אותו היה שם ילד בן 14 או 15 שמאוד שמח ואפילו וחיבק אותו.
ברגע שהוא סיפר לי את זה, ידעתי שהמשימה הושלמה.
נכון שזה מאוד נחמד ויפה שההורים שמחו והתרגשו, אבל בואו נודה בזה, מי שמאושפז הם הילדים, ואותם רציתי לשמח. מגיע להם. ובעיקר בפורים, כשהם לא יכולים להסתובב בחוץ מחופשים עם החברים שלהם.
וחוץ מזה, אני מדברת מנסיון כשאני אומרת שכיף לראות מישהו מבחוץ כשמאושפזים. הרי האנשים שהילדים האלה רואים ביום-יום הם:
1. ההורים שלהם, שעייפים, מודאגים ומפחדים.
2. רופאים רציניים שממלמלים כל מיני מילים לא מובנות ומושגים שילד קטן אפילו לא רוצה להבין.
3. אחיות שמנסות לחייך, אבל מחליפות מבטים לחוצים עם הרופאים וההורים.
וילד אחרי ניתוח לא יקבל ביקורים מחברים, בעיקר אם הוא צעיר או מחובר לכל מיני מכשירים, מה שיגרום להורים שלא לתת לילדהם לבוא לבקר אותו כדי שלא ייבהלו.
ואני יודעת איך ההרגשה כשפתאום נכנס מישהו מבחוץ, מחייך אליכם חיוך אמיתי ובא במיוחד כדי לשמח אתכם, למרות שהוא אפילו לא מכיר אתכם.
אני הייתי צעירה מכדי לזכור את השמות ואפילו את המראה של הבנות המקסימות שבאו לבקר במחלקה כשאני הייתי מאושפזת, אבל אין לי מילים לתאר את השמחה שהרגשתי באותו רגע. זה כאילו שעוד יש תקווה. לא משנה כמה הטיפולים כואבים, כמה הרופאים סקפטיים, כמה ההורים שלכם עייפים.
כל זה לא משנה כשבא מישהו מבחוץ שכל מה שהוא רוצה זה רק לשמח אתכם, וומשהו במבט שלו אומר לכם שאין ממה לפחד כי הכל יהיה בסדר.
בכל אופן, אמא שלי בכלל התלהבה ממה שקרה בתל השומר, שהיא רוצה להגדיל את כמות המשלוחים בשנה הבאה, וכבר התחילה לתכנן מה נכין בחנוכה.
לא סתם אני מספרת כאן על זה, אני מקווה שמישהו מכם יאהב את הרעיון ויחליט לעשות את זה גם.
יש לי כל כך הרבה לספר, אבל אני אקצר: עברתי ניתוח. שוב. אותו ניתוח מהפעם הקודמת, אבל עם הבדל קטן: אחרי הניתוח הקודם חזרתי הביתה בהרגשה של "איזה ניתוח מגניב עברתי!" והפעם זה היה "הניתוח הפעם לקח פחות זמן והיה פחות מסובך, אז למה כואב לי?" גם בניתוח הקודם כאב לי, כמובן, אבל אז אלה היו כאבים מהתפרים. הפעם הם נגעו לי בעצם וזה כואב!
אם בעבר הייתי צריכה לשאול את אבא שלי איך מרגישים כשהעצם נפגעת (שאלתי פעם בשביל קטע שכתבתי) היום אני כבר לא צריכה את עזרתו בנושא. ואני חשבתי שמרגישים שריפה... איזה שריפה ואיזה נעליים? ההרגשה היא של להב שחודר בבת אחת לתוך העצם.
נוראי.
ובכל זאת, המשכתי לעבוד וללמוד (עכשיו למשל אני מתקנת את הפרק השלישי בספר שלי ואחר כך אכתוב את הפרק הרביעי), מחר אני הולכת לקנות בגדים לחתונה של בן דוד שלי ואז עובדת מהבוקר עד הערב עד פורים. משלוחי מנות לילדים שמאושפזים בשניידר. הבטחתי לעשות את זה, אז ניתוח או לא, הבטחות מקיימים.
יש לי גם שאלה אליכם:
קרה לכם פעם שנסעתם באוטובוס ולידכם ישבה אישה מבוגרת, והדבר היחידי שחשבתם עליו במהלך הנסיעה היה איך תגנו עליה בגופכם במקרה של תאונה? קרה לכם או שמשהו לא כל כך בסדר קרה לי באותו זמן?
ועוד שאלה:
קרה לכם פעם שהייתם במספרה ותוך כדי התספורת חיפשתם כל מקום אחר להסתכל עליו מאשר על עצמכם במראה ורק כשהספרית סיימה וביקשה מכם להסתכל, גיליתם שאתם לא נוראיים כל כך ובכל זאת מגיע לכם לחיות? קרה לכם?
*אני מתנצלת על חוסר העדכון שלי בזמן האחרון. אתם מבינים באיזה מצב אני...
אבל בדקתי במחשב ומצאתי שם תרגיל שעשיתי על פיתוח הדמיון ואני חושבת שאפרסם אותו כאן בקרוב. וגם... טוב, כשיש לי מן אני עובדת גם על שתי ביקורות, שאלון וקטע נוסף לאוסף התוכניות הנוסטלגיות, אז... יכול להיות שיש למה לחכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: