וואו. חלק חמישי. מי היה מאמין שאני מכירה כל כך הרבה תוכניות נוסטלגיות שכאלה? אני מניחה שהייתם מצפים ממני לכתוב נאום לנוכח העובדה שהגענו עד הלום, אבל תשכחו מזה.
שנתחיל?
המלך בבר:
וואו. בפעם הבאה שישאלו אותי איך נראתה הילדות המוקדמת שלי לפני פורים ובחופשת פסח, מיד אשמיע את הפתיח הזה. ואני לא מדברת על הסדרה, אני מדברת על הסרט, זוכרים? בבר הקטן שאמא שלו נלקחת בשבי והקרנפים שולטים בארץ והוא והחברה שלו משחררים אותם וכל זה? אז על זה אני מדברת. מצאתי כמה פרקים מהסדרה ביוטיוב וכן זיהיתי פרקים מהעבר, אבל מה שהכי אהבתי היה הסרט הזה.
מופטופ:
לא מכירים? נתערב שכן, ואתם פשוט לא זוכרים:
זה בסדר, גם לי היה קשה להיזכר בהתחלה... אבל זאת תוכנית שזכורה לי כאהובה במיוחד. אני חושבת שהיא שודרה קצת לפני החופש הגדול, אבל אני לא בטוחה.
הזרבובים:
לא זוכרת מה הלך שם וגם לא את הפתיח:
אוקי, בעצם יש מצב שאני כן זוכרתOO אם אני לא טועה, התוכנית שודרה ביום שישי בצהריים. נראה לי. או בבוקר בחופש הגדול. אולי.
את העלילה אני לא זוכרת, רק שהיה זרבוב אחד עם שני... זרבובים (?) על הראש, ושתמיד הנחתי שזאת העתקה בוטה לדרדסים.
מר בלופר:
לא. נכון. לא נכוןXD כל כך אהבתי את התוכנית הזאת! למה לא מחזירים אותה? למה?>< חייבים להחזיר אותה. לפחות ב-DVD. אוקי, אז בקלטות, שיהיה, מה שתרצו, רק שיחזירו אותה!
אני לא אשכח את זה: יום שישי בצהריים, אני חוזרת מבית הספר, מתיישבת מול הטלויזיה ונקרעת מצחוק. הימים הטובים...
מרוב געגועים, שכחתי את הפתיח. הנה הוא לפניכם:
תעשו לעצמכם טובה ותצפו בזה ביוטיוב. התגובות שם שוות הכל!
הדובונים:
איך התגעגעתי לתוכנית הזאת!
אני זוכרת שתמיד התייחסתי לתוכנית הזאת כאל הטלטאביז בגרסה יותר מתוחכמת. תכלס, כשאני צופה בפתיח שוב במרחק של כמה שנים, יש מצב. שימו לב, כל אחד מהם הוא בצבע שונה, לכל אחד מהם יש חפץ שמייחד אותו מהשאר וגם להם יש חיית מחמד. רק שכאן מדובר בחיה אמיתית (כלב, למי שלא שם לב) ולא משהו שנראה שהומצא תחת השפעת סמים.
במפתיע, אני לא זוכרת הרבה על הסדרה הזאת מלבד העובדה שאהבתי אותה ושאני חושבת שבתיכון יצא לי לפגוש הרבה אנשים שאהבו אותה בזמנו.
המטארו:
למה אי אפשר למצוא פתיח בעברית לתוכנית הזאת? למה?!
אוף... נו, שיהיה באנגלית, יש לי ברירה?
אני חושבת שזה היה החופש הגדול הטוב ביותר בכל הזמנים. הייתי קמה בבוקר, הולכת לסלון, מדליקה טלוויזיה על ערוץ פוקס קידס (או שאז הוא כבר היה ג'טיקס?) ונהנית מעלילותיהם של חבורת אוגרים.
אני חייבת לומר שיחסית לתוכנית ילדים זאת הייתה סדרה די מורכבת עם דמויות מפותחות ועלילות די בוגרות. כלומר, היחסים בין האוגרים היה משהו שיכול לתפקד כסדרת דרמה בלי בעיה אם תחליפו את האוגרים בבני אדם.
ברור לכולם שחייבים לשדר את הסדרה הזאת שוב, כן?
הצעצועים העזובים:
מרקו בגרסת הצעצועים! ככה אני ראיתי את הסדרה בזמנו. למעשה ככה ראיתי כל סדרה שהיה בה מישהו שמחפש מישה ושאבד לו. עזבו... ניגש לפתיח.
אם אני לא טועה, הסדרה שודרה לראשונה בחינוכית או בערוץ 1. למעשה, אני כמעט בטוחה.
אני לא אשכח איך הייתי חוזרת מבית הספר ודבר ראשון, יושבת לצפות בשני צעצועים עזובים. ועצובים. ושונאים כרוב ניצנים (לפחות הדובי) ותמיד חיכיתי לפרק האחרון, כדי שיהיה להם סוף טוב. אבל מעולם לא צפיתי בו, ואני לא בטוחה אם בכלל היה סוף טוב לסיפור הזה.
או... שכן?
כל העולם במה:
אי אפשר למצוא סרטונים של זה ביוטיוב ואי אפשר לשים כאן תמונה, אז תיאלצו להסתפק בתיאור.
אז לפני הרבה שנים בערוץ הילדים שודרה תוכנית בה מנחי ערוץ הילדים ועוד כמה שחקנים מעלים מחזות ידועים. כמו רומיאו ויוליה, הקמצן, אילוף הסוררת וכיוצא באלה, כשאת המחזה מציגה לנו מספרת (שאני כמעט בטוחה שהיא המדבבת של בילבי), שקרויה בפני הדמויות "הילדה".
זאת הייתה תוכנית נחמדה ואני לא רואה סיבה שלא לשדר אותה שוב...
אנימניאקס:
תעשו לי טובה, אני באמת צריכה להזכיר לכם במה מדובר?
אני מריצה את זה עכשיו בלופים היסטריים, רק שתבינו.
ואני לא חושבת שיש מה להסביר לגבי התוכנית הזאת, מלבד דבר אחד, שלי אין תשובה עליו: למה לא מחזירים את התוכנית?! זאת הייתה אחת התוכניות הכי טובות שיש, אז למה לא? סלפסטיקס תמיד יצחיקו, אז מה הבעיה? וחוץ מזה, תמיד אפשר לעשות עוד פרקים עם אייפונים וכאלה, אז למה לא?
סיסי הנסיכה:
אה... כן. לא זוכרת ממש מה הלך שם, רק שזה היה סוג של סיפור סינדרלה כזה, שלסיסי היו אמא ואחות חורגות ורעות או משהו... אני רק זוכרת שהייתה לי חברה בגן חובה והיינו אוהבות לצפות בסדרה ו... לצחוק מזה? לא זוכרת.
אוקי, עכשיוט צפיתי בפתיח שוב, והייתי רוצה שישדרו שוב את הסדרה.
נילס הולגרסון:
אין לי בשביל מה לספר לכם על העלילה, נכון?
הפתיח הזה מתנגן לי בראש בכל פעם שאני רואה תמונה של אווז בר. טוב, וגם של ברווז. או כשמישהו רק מדבר על ברווז. או על לפלנד.
...
...
...
אה... עוד מישהו סובל מהתופעה? O_O
החלטתי לסיים את הפוסט כאן. אני מקווה שנהניתם, למרות הזמן שלקח לי לכתוב אותו (אבל אתם תסלחו לי, נכון? הייתה מלחמה באמצע ורק עכשיו הצלחתי לישון יותר מ-3 שעות בלילה. כן, המלחמה גמרה אותי).
ככה אני מרגישה, שהייתי בחופשת מלחמה. אני מקווה ש"הייתי" זאת הדרך הכי נכונה לתאר את זה, שהעניין כבר נגמר.
אני לא מתכוונת להיכנס לנושא של היינו או לא היינו צריכים למוטט את החמאס. כן, צריך למוטט אותו, אבל בדרכים שלא יגרמו לחיילים שלנו להיפגע, ויודעים מה? אם אפשר, אז בדרך בה כל הפרה של החמאס תהיה באשמת האו"ם, ושהם יצטרכו לתת את הדין על זה. כי גם בלי לומר את זה רשמית, הם תומכים בחמאס. ואז אני מוצאת את עצמי שמחה על עצם קיומם של דאעש שמלמדים את אירופה והמערב מה אנחנו סובלים כבר... כמה זמן עבר מאז 1948?
אני מקווה שהפוסט הבא שלי יהיה סוף סוף כבר פרויקט גמור שלי. מקווה מאוד רוצה מאוד גם לחזור לחיים שלי ולעבודה שלי ולהתרכז בלהקשיב לחברות שלי כשהן מספרות לי על כל מיני שידוכים שהן מחפשות לי (כן, אני בשלב הזה, יש למישהו משהו להגיד? לעזור אולי? כי אני אשמח), ויותר מזה, להפסיק להיכנס לפאניקה בכל פעם שיש רעש שנשמע קצת כמו אזעקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: