לאהוב ללא גבול בלי דבר בתמורה.

אני אוהב לכתוב. אני לא אוהב את זה שהמח שלי כל - כך לא מסודר, שמה שחשבתי שאכתוב לפני עשרים דקות עכשיו אני כבר לא זוכר. אני גם לא אוהב את זה שלקח לי יותר משעה ממתי שהחלטתי להתיישב לכתוב אשכרה להתחיל לעשות את זה. אבל כמו שאומרים - זה מה שיש. ועדיףף מאוחר מאף פעם. לאט ובזהירות, זריקת מחשבות

# טליה אמרה אתמול שהיא לא הייתה יוצאת איתי שוב בגלל שאין לי אנרגיה. כמובן לא בדיוק במילים האלה, אבל זה היה לגמרי רוח הדברים. וזה מעניין, כי זה הדבר שלי עצמי הכי קשה ואני הכי רוצה לשנות, וכניראה הדבר האחרון שישתנה. מעניין גם מאיפה החולשה הזאת הגיעה אליי. מעניין אם זה בגלל שאני חווה יותר, או שהאחריויות שלי נהיו פתאום מאוד גדולות ושל מבוגרים, או פשוט עייפות החומר. אני מניח שזה שילוב של כמה דברים ביחד. מעניין מאיפה מתחילים. מעניין למה קשה לי כל כך פשוט להתחיל. אויל באמת מעניין לעשות כתיבה יומית כזאתי. לנתח את עצמי, לראות מה אני מרגיש על דברים, לראות מה מפיל אותי ומה מרים אותי. ולמה. או אולי בלי למה. הלמה הזה בכלל משנה?

# עוברים דירה. וסופי ודינה ואלוהים ושליקה מרחפים עם זה באוויר. מעניין מה ג'ני חושבת עלי, אם היא סומכת עלי עם הבת שלה. אני רוצה להאמין שכן. מעניין אם סופי סומכת עלי. מעניין וקצת מרגש איך יהיה שם. ואולי זה גם פתיחה להתחלה אחרת, למשהו יותר אנרגטי וביתי. ובישולים בבית וחברים בערב. ועבודות חדשות ונופים חדשים. ויותר זמן עם צביאל, ואולי בעצם עם כל המשפחה. וגם אורלי ודוד יהיו. אולי אצליח באמת להתעסק עם איחוד הצלה ועם ערן. אולי אצליח למצוא תחביב שיחשוף בפני עוד חלק בקיום העולמי. אני מרגיש כל כך מוגבל מחשבתית. לאיפה כל הזמן שלי הולך?

# אני משתמש יותר מדי במילה מעניין

# עוד שנה אני רוצה זוגיות. עוד לא עכשיו. אני מאוד מאוד רוצה עכשיו, אבל אני מרגיש לא מוכן. וזה מעניין. כי כשאני אומר לא מוכן לזוגיות אני אומר בעצם שאני לא אוהב את איך שאני עצמי כיום, שאני לא מרגיש ראוי להיות בזוגיות. שאני לא אהיה הבן זוג שאני רוצה להיות. ואני יודע שזה תמיד לא יהיה בדיוק איך שאני רוצה להיות, ותמיד יהיה עבודה ושיפור. וטוב לדעת שהמשהכי מטריד אותי זה הדברים הכאילו יותר "פשוטים". זה שאני מעשן, זה שאני לא מתאמן, זה שאני לא אוכל טוב ולא דואג מספיק לעצמי, זה שאני לא ניראה טוב. זה טוב לדעת, כי אולי הדברים האלה באמת יותר פשוטים.

ואני רוצה. אני רוצה גם להמשיך בהתנדבויות שלי ולראות בהם ערך. אני רוצה לצאת למקרים של כונן באיחוד. אני רוצה גם להתמקצע בפראמדיקים. אני רוצה ללכת לכל משמרת בער"ן, ולעבור את כל ההרצאות העשרה, ולקרוא את התוכן של העיתון ביום ראשון. ואני חושב שמתי שיהיה לי את זה אני ארגיש יותר שלום טוב עם עצמי.

ובעיקר בעיקר אני רוצה להיות אופטימי. לחיות. לא ליפול לייאוש, לא ליפול לייאוש, לא ליפוך לייאוש.

יש בי משהו שלפעמים מתבייש שחזרתי בתשובה. מתבייש מדיבורים על אמונה. הספק נראה יותר בוגר ומציאותי. יותר זורם ורלוונטי. אני מפחד שיש בי משהו שמשמר את הספקנות כדי להישאר איכותי ורלוונטי בעיני מישהו שאני לא מכיר. ולכן הריני מוסר הודעה:
 
אני מבקש תיקון, אני מבקש בריאות, אפילו, אני אגיד בלחש, אני מבקש שמחה.
 
לא בא לי יותר על התפקיד הזה של המדוכא הנצחי. אהבת אמת יותר שווה ומעניינת מרווקות, פרידות פעורות וכאב. אני מוכרח להגיד שאני מרגיש שינוי מסוים לטובה בתרבות שלנו היום לעומת לפני 20 שנה. אני מקשיב למוזיקה שעושה פה הדור החדש וההרגשה הכללית שלאנשים נמאס מדיכאון. דיכאון, כמו סלולרי בלי אינטרנט, זה ניינטיז. במובן הזה אני מרגיש שהדור הצעיר הוא שדרוג. יש בו משהו שפחות לוקח הכל ברצינות תהומית.

(אביתר בנאי)

יאללה סלמתק. בואו נאהב היום ונתעסק בזה מחר