עדיין מרגש אותי לכתוב פה, וכל עוד האתר הזה יחזיק זה ימשיך להיות הפלטפורמה. מרגש אותי גם שאני כותב עוד פעם כי כתבתי לא מזמן, ואני לא רגיל לכתוב יותר מפעם בחודש. אולי אני באמת קצת משתנה, אולי באמת אנחנו מתפתחים לאט לאט. אולי אני צריך לתפוס מעצמי יותרף, בדיוק כמו שאני אומר לסופי כל הזמן
ובקשר לזה, אני כל הזמן רואה זכרונות שלי, רואה דברים שעשיתי בעבר ואני פאקינג רואה התקדמות. אני רואה איך הייתי הולך לחדר כושר וכמה השתפרתי שם, אני רואה איך השתפרתי מקצועית, אני רואה בכמה מקומות הייתי וכמה דברים עשיתי. אני יפה יותר, מוקף יותר, אהוב יותר. אני פתוח ליותר דברים, אני מרשה לעצמי יותר. אני פחות כועס על עצמי. אני יותר אוהב את עצמי. ואין לכם מושג כמה זה מדהים, רק צריך לגלול פה קצת אחורה כדי להבין כמה זה לא מובן מאליו.
אולי אני באמת לומד ומתפתח עם הזמן, אולי יש עוד סיכוי לגאולה. אולי, רק אולי, יש לי עוד סיכוי להינצל
ובכל זאת, הנפש שלי עושה יותר. יש לי עכשיו ככ הרבה זמן, גם בעבודה עצמה וגם בחופש. יש המון פרוייקטים שאני יכול להעמיד, יש המון תחביבים לעשות, יש כלכך הרבה ללמוד ולהתפתח ולהתמקצע, יש עוד ככ הרבה לקרוא וככ הרבה לראות ובמקום זה אני נשאב למשחקים בפלאפון ולבזבוז זמן מול האינסטגרם. וזה בסדר, אני בסדר, אני כמו כולם. החיים בחוץ מעייפים את הנפש ושוחקים אותנו. אנחנו רגילים לכמויות הזויות של דופמין שמסתובבות לנו במח. אנחנו צריכים איזה דיטוקס. אנחנו צריכים רגיעה מחיי היום יום. אז זה בסדר גם הזמן של לעשות כלום.
נחמד לי שהדברים יוצרים ממני בשטף ואני חושב פתאום על עוד משהו ועוד משהו. זה מרגיש נהדר. אולי אני צריך לכתו את עצמי יותר, להוציא יותר.
בקשר לדופמין - זה מסקרן אותי במיוחד בתקופה האחרונה. האם זה כל מה שאנחנו? האם כל הבסיס שלנו תלוי רק סביב דופמין? האם כולנו מכורים לסוטות? והאם אפשר להגברי דופמין עם החיים עצמם? (סוד הדברים הפשוטים וכו'). אולי זה קצת כמו סמים. אולי אנחנו מציפים את עצמנו עם דופמין "מזוייף", עם תחושת אינסטנט כזוץ אולי שאנחנו עושים דברים גדולים אז הדופמין מגיע ביחד עם הרגשות הרבה יותר טובות. וזה הכל בטח ככ יותר מורכב, כי הרי דופמין הוא גם מעלה לחץ דם, ויש לו ככ הרבה השפעות שונות במינונים שונים. פעם עובד על הלב, פעם על הכליות, פעם על המח. זה מדהים. ואני מאמין שאנחנו עוד לא יודעים הכל ואני בטח ובטח לא יודע מספיק, אבל זה מעניין. מעניין מה עוד משפיע עלינו. אולי אני באמת אלמד נוירולוגיה יותר לעומק. אבל כמו תמיד, אני לא רואה את עצמי לומד משהו לעומק. אני לא יודע עוד איך ללמוד, איך למצות חומר, מה ללמוד. האנגלית שלי עוד לא מספיק טובה. וזה הכל עניין של תרגול, אני יודע. אבל.
זה קצת כמו במשחקים שאני משחק עכשיו ומכלה בהם את הזמן. שיש עודף משימות או שהמשימה לא ברורה לי אני מתחיל להאבד, לזרוק חצים לכל עבר ולנסות להוציא מזה משהו שלא ברור לי מה המשהו שאני מנסה להוציא. הכל מבולגן ולא ממוקד. ואולי בעצם זה כל העניין של ללמוד תואר באקדמיה, שימקדו לך מה יותר הכרחי ומה לא, מה נכון ומה לא נכון, מה עדכני ומה כבר לא רלוונטי. אבל גם כמו במשחקים שאני משחק, אני מרגיש שזה כמו ניהול קטן, הצלחת משימות קטנטנות של היום יום. ומה יהיה אם נעשה משימות גדולות, משימות עצומות.
איך תהיה ההרגשה לשנות את העולם?
וכמובן שההפרעת קשב שלי עכשיו מכה שוב והיה עוד נושא שרציתי לכתוב עליו ואני לא זוכר עכשיו. אה הנה, נזכרתי. בערך.
הבדידות בזמן האחרון מכרסמת לי את הלב. אני לא יודע אם זה הבדידות עצמה, או התחושה שיכולתי להיות בן זוג טוב לנשים ספציפיות שזה לא אפשרי, או התחושה הלא נגמרת הזאת של הבלדה לד"ר ווטסון. כניראה שזה הכל ביחד.
ואני מנסה באמת, אני יושב על האפליקציות האלה ומנסה למצוא, אני שואל חברים ואני מראה נכונות, אבל בנתיים זה לא זז. ואני לא יודע למה זה לא זז אצלי ככה. אבל אני מקווה שבסוף אמצא. באיזהשהוא מקום אני מרגיש נורא חסר בפאן הזה. אנשים מתייעצים איתי והכל טוב ובדרך כלל אני אומר את הדברים הנכונים, אבל כל מה שקשור בזוגיות בעולם המבוגרים (ובעולם החילוני) מאוד חסר אצלי. מאוד חסר לי חוויות והתנסויות מיניות, חסר לי לצאת עם החברה להופעות/לחו"ל/לטיולים. הזוגיות שהייתה לי בעבר הייתה מאוד צעירה והתמקדה בעיקר בבית. לא זוכר הרבה חוויות זוגיות שהיו לי. וזה חבל, וזה מבאס, ואני באמת באמת מרגיש חסר. ואני חושב שיותר ממה שאני מרגיש חסר אני מרגיש רוצה. ואינשאללה זה יגיע, אמן אמן אמן. ואינשאללה שאני גם אצליח לזקק מה אני רוצה ומה אני צריך, ואיך בדיוק מוצאים את מחשבון האהבה המדוייק הזה של מה שאתה מחפש מול מה שמגיע, מה זה דברים שאפשר לבנות אותם ביחד ומה זה דיל ברייקר. האישה המושלמת לא קיימת אבל מה הוא מוכרח יותר. אני לא יודע, יותר שאלות מתשובות. כרגיל.
יש משהו שמאוד עושה לי טוב על הלב בדפים מלאים, במילה הכתובה, במיוחד שזה בא ממני. אמן ואמשיך אמן ואמשיך. אמן ואזכור שיש ערך במילים שיוצאות גם אם זה לא כל יום וגם אם זה לא בתוך יומן מסודר. אמן שעוד כמה שנים אסתכל על הטקסט הזה ולא אחשוב על עצמי דברים רעים ולא אחשוב איזה מפגר הייתי. אמן ואחשוב על עצמי שאני בבנייה מתמדת. והיום אני מצויין אבל עוד חמש שנים אני אהיה יותר מצויין, וכן הלאה וכן הלאה
ועוד משהו שמגרד לי במח: כל העניין של רפואה. הלוואי והייתי יודע מה נכון ולא נכון, הלוואי והייתי מצליח לבחור את המקצוע שלי נכון. אני מרגיש שאני נכנס בערפל ומבזבז המון כסף בשביל משהו שתמיד היה שם ותמיד יהיה שם ובו זמנית אני לא בטוח כמה ואיך מתאים לי. אני רוצה לסייע. אני רוצה להיות של עם ישראל. של האנשים סביבי. אני יודע שבדרך כלל זה מה שאומרים על האחיות וזה מה שגם אני חושב על האחיות. האם אני יכול להיות רופא עם לב. האם אני יכול להיות באמת ליד מיטת החולה.
אני ככ רוצה להרגיש נאהב, אני יודע שאני זונת צומי. אבל הרבה זמן לא קיבלתי חיבוק, הרבה זמן לא הרגשתי שמישהו באמת אוהב אותי. ואני יודע שזה לא נכון. אני יודע שיש אנשים שאוהבים אותי יותר ממה שאני אוהב את עצמי ויותר ממה שהם אוהבים כל אחד אחר. (אני קצת בספקות על זה אבל אני אשאיר את זה ככה. מגיע לי לחשוב על עצמי ככה). ובכל זאת, העובדה של לבד לא נותנת לי מנוח. מה זה עוזר לדעת שאוהבים אותך אם בסוף הלילה אתה נשאר לבד?
אני לא בטוח שאני אמצא
וזה מעפן אבל זה מה שזה וזה בסדר
ונכון יש לי עבודה שאני אוהב וזה מה שמחזיק אותי בעיקר
ואני נורא אוהב את חברים שלי יותר מכל דבר אחר בעולם ועצוב לי ברמה של בכי לכתוב את מה שאני כותב עכשיו, אבל בסופו של דבר אני מרגיש המון פעמים קצת פלאן בי
בסופו של דבר אני שם כשצריך ושם שסבבה ובמהלך היום יש לי חברים מדהימים ותומכים שכל אחד היה רוצה ואני באמת אסיר תודה על זה בטירוף
אבל אז מגיע הלילה וכל אחד (כל אחת, על מי אני עובד שיש לי חברים בנים 😂) הולכת לבן זוג או ליזיז או למה שבין לבין ואני נשאר לבד
ואני כאילו מאושר על זה לחברים שלי וזה מה שאמור להיות
אבל זה לבד
ואם באמת אני סבבה כמו שאתם אומרים שאני סבבה
אני לא מבין למה זה לא עובד
אני אפילו לא מבקש זוגיות
אני מבקש לעבור את מחסום הדייט הראשון
משהו
לא תמיד להיות (שוב, על מי אני עובד, לא תמיד להשתדל) החבר שנמצא ושם ומברבר ודואג ואז בסוף היום נמצא לבד
זה מה שכתבתי לחברה לא מזמן. וזה עצוב וכואב וזה ניראה לי פעם ראשונה שהעלתי את התחושות האלה על הכתב. מגיע גם להם להיקרא. מגיע גם להם להישמע.
יאללה סלאמתק