הקרבתי מעצמי,הקרבתי יותר מדי.
הייתי שם,איתך.הרי אני רואה אותך נעלמת לי מול העיניים,
מטושטשת,מאבדת צורה.
התהלכנו ערומים בגן,שטים באגם לעבר הזריחה,
נוצרים זכרונות חדשים,סופרים עננים,
מדברים על הסודות הכי עמוקים,
על הסודות הכי רגישים.
נגענו בנקודות כואבות,הרגשנו,ליטפנו,דיברנו,
צעקנו,אהבנו.
היינו נשכבים על העלים הירוקים,הנעימים.
מדוגדגים מהתרגשות,מהתמימות.
היה לנו כל מה שאין לנו עכשיו.
איבדנו מהילדות וכל מה שנותר זה להמשיך להתגבר.
אם הזמן היה נעצר לא הייתי מסוגל להרגיש,
לזכור ולדמיין אותך מולי,כמו שאת.
חשופה מכל סוד,חשופה מכל חומה,מכל רגש.
לראות אותך נקייה מסטריאוטיפים,נקייה משיפוט,נקייה מביקורת.
נקייה כמו שנולדת.טהורה,אנושית כל כך ועם זאת לא מכאן.
עומדת מולי ומעלה בי אופוריה של נשימה ראשונה,
פחד מהמציאות,פחד ממה שקורה כאן עכשיו.
זה אמיתי,זה כל כך אמיתי ואני לא יכול להתעורר מזה.
אני מרגיש שידיי כבולות,שוכב ומביט בך נעלמת לי מכאן.
הנשימה נעתקת.
בנשימה זו אני יודע שזה הרגע האחרון לבקש לזכור אותך גם בחיים הבאים.
לבקש לזכור את המבט שלך,זה יספיק לי.
אני יודע,אנשים לא באמת מתים כל עוד הם חיים בזכרונם של אחרים.
תזכרי אותי,אני יודע שנפגש שוב.
תזכרי אותי מחייך,תזכרי אותי אוהב,תזכרי אותי חיי,
תזכרי אותי,כי זה כל מה שנשאר ממני עכשיו.
אז האחיזה שלה מתהדקת.היא לוחשת לו שישאר אבל
היא יודעת שמאוחר,הזמן לא מקשיב לכאב או לגעגועים.
הזמן יביא אותם לפגישה,בגוף אחר,בזמן אחר,במקום אחר.
זה לא משנה מתי או איך זה יקרה,
אבל זה יקרה כי לזמן אין סוף ולאדם כן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עץ שתול