במקום שיש אמת, שם הלב שקט

מתחת לעץ התפוזים,

כשקרנות השמש מאירות על אורכן הגזום של הדשאים

שכבתי שם תחת כנפי הענף של עץ התפוזים,

זה היה בוסתן לא מגודר,בו כל חיות הבר התהלכו בשלווה

מצאתי פינה רגועה בין צלילי ציפורי הזמיר,

מרפה כל גיד,כל שריר,כל איבר בגופי בשביל להרגיש את הנשימות

פתאום הן עמוקות ומלאות כל כך,מורגשות בכל חלקיק

פוקחת עיניים,הכל עוד כאן,זה אמיתי

אני כאן,מרגישה את משב הרוח הנעים,האביבי

וזה לא צריך להיות מושלם באופן אוביקטיבי,

כי פשוט,זה לא משנה לי

הרגע עצמו מושלם,כך בחרתי.

ואולי לא צריך לנסות לתאר כל דבר,להסביר או להתעמת מול מה שקשה לנו לקבל,

זה פשוט,זה כל כך פשוט פתאום

כי פתאום אתה יכול לצחוק סתם ככה,כי בא לך,בלי להסביר או להרגיש מוזר

אולי אנחנו שקועים,שקועים מדי בבועה שלנו ששכחנו את הרגעים האלה,

הרגעים הנעימים שעושים אותנו מאושרים באמת,

רגעים בהם אתה לא צריך לחשוב על שום דבר בעצם,כי זה הרגע האמיתי והמהותי שלך בלבד.

אם יכולנו להמשיך עם זה לקצת יותר מרגע,זה בטח היה גן עדן

אז עכשיו אני מול המחשב,כותבת פוסט

הבוסתן נעלם,ואיתו גם עץ התפוזים,

עד הפעם הבאה.