במקום שיש אמת, שם הלב שקט

הכל ברור,הכל ברור כשהיא נעמדת שם,

חושפת את איבריה המוצנעים לקהל.

זה חלק מהתפקיד שלה בסך הכל,אל תקחו את זה כל כך קשה.

חלקם יאמרו עליה דברים זולים,שהיא לא מכבדת את עצמה וכל הדרע'ק הזה שהיא מזמזמת בעצמה בלילות.

אחרים יתפארו במחזה שהיא מציגה,היא אפילו לא מתאמצת,זה נראה כמשהו קדוש,טהור,נשגב.

כשהוילונות מוסטים,הכל הרבה יותר פשוט.

אתה יושב בצד,בוהה ומבקר את מה שנגלה לעיניך,זה כל כך קל,כל כך מהנה.

אתה בסך הכל צופה בה,הבמה מוארת באור זהוב,מקיפה את הצל העירום שלה.

חלקם יזדעזעו ויפלטו שלא יהיה להם את האומץ להיחשף ככה,אחרים רואים בזה כדבר רגיל ושגרתי.

היא יודעת את זה,את כל מה שחושבים עליה,את כל מה שאומרים עליה.

היא בעצמה יודעת את זה.

חוזרת הביתה אחרי כל מנה שהגוף מקבל,ומי שם אותך לשפוט ?

חלקם יאמרו שהיא אוהבת את זה,אחרים יתעלמו מהשאלה המבצבצת באויר ויגשו למלאכה.

למי אכפת אם היא לא רוצה את זה,ואם היא עושה את זה בלי חשק אם אחרי כל מעשה היא מקבלת כסף ?

למי אכפת שהיא יודעת איך להסתיר את הכאב שלה דרך הנאה רגעית ומזויפת ?

למי אכפת שלא היא סללה את הדרך שבה היא נמצאת עכשיו,אלא טינופת עם זין שבסך הכל רצה קצת להשתחרר בתוכה.

גם לה מדי פעם כבר לא אכפת,היא שוכחת שהיה בה משהו תמים כשהיו מדברים על גברים,

היא שוכחת כמעט הכל,אבל מעט מאוד מכדי להמשיך הלאה ולא להיות מוכת סלידה בכל פעם שהיא מסתכלת במראה.

למי אכפת שכל מה שהם עצמם אומרים עליה,הוא לא באמת נכון ?

היא תסיים עוד יום בגמירה מתוכננת,

היא תרוויח עוד שטרות על כל הופעה שהיא נותנת,

היא תלך לישון באותן מחשבות ואותם חלומות שמזכירים לה את הילדה הקטנה שהייתה,

הילדה שחלמה על חיים רגילים.

היא תמיד יכולה לקום וללכת,לזרוק הכל ולהתחיל מחדש,להתמודד ולחיות טוב יותר,

יש בה את הכוח לבחור,יש בה את הכוח להחליט,מגיע לה להיות מאושרת,

היא תלחם על החיים שלה.

השאלה אם היא תסלח לעצמה,

תסלח לעצמה על זה שהיא האשימה את עצמה.

קומי ותחיי. 

זה לא פשוט,אבל זה עדיף על כל דבר אחר.