במקום שיש אמת, שם הלב שקט

נשמעים מיתרים קלים מהחלון, הרוח הקרה נכנסת דרך פתח החלון ומזכירה להתעטף במשהו חמים.

אבל אני ממשיכה לשבת, כאילו מחכה לעוד משהו. המיתרים מדברים, תחושות שלעולם לא נדע להסביר, אלו מילים בשפה אחרת לגמרי.

הכינור נשמע עצוב, אבל לא העצוב שאנחנו מכירים. זה היה עצוב אחר..עצוב של געגוע.

הנגינה פורטת התרוממות נפשית, סובבת סביבך וסוחפת אותך לעולם אחר, רחוק יותר, טהור יותר.

הקדושה נמצאת רחוק מכל המחשבות היומיומיות, המילים והמעשים. 

נשאר רק ים סוער וגלים חדים ומאוימים שחוזרים ותוקפים את החול. לפעמים אושר אמיתי זה בסך הכל ללכת על החול יחף ולקוות ששום גל לא יבריח אותך.

העיניים נעצמות, הגוף רפוי ומה שנשאר עכשיו זה רק לנשום. לא לחשוב, לא לדבר, לא לרוץ, לא לחפש. רק לנשום.

לנשום ולחיות. להרגיש. 

המיתרים מורידים ומעלים אותי למעלה, כמו טרמפולינה. אתה יורד למטה בתחושה הכי נמוך שיש ,רק כדי לעלות הכי גבוה שיש. ככה החיים. ככה אנחנו, ככה הרוחניות. אתה תרד למטה בתחושה, תרגיש הכי שפל שיש רק כדי להתרומם גבוה יותר, יותר גבוה ממה שהיית.

אתה תחפש תשובות בין התווים, סודות הבריאה שמתפשטות באוויר. אנחנו מצמיחים שורשים, כל מקום שאליו נלך, נזרע שם משהו. אם יצמח מזה משהו או לא ? תלוי בנו. אם יצמח מזה צמח טורף או צמח מרפא ? תלוי בנו.

כל פעולה, מילה, מחשבה, יוצרת משהו. כמו התווים שאנחנו לא רואים. התווים האלה שיוצאים מפריטת גיטרה ומשאירים אותנו חסרי כל. חשופים ומרחפים לצלילים שמשום מה תופסים אותנו ומבעירים בנו משהו. אבל מה זה מבעיר ? 

לפעמים זה משהו שחבוי בנו, הפנימיות שלנו, שמוסתרת שנים ונעטפת במגננות ובחומות שעמלנו לבנות אותן. ולפעמים זו תחושה יצרית שמתעוררת. היא עושה טוב, מסקרנת, שואבת, סוחפת, מתעתעת. אבל היא לא מהמקום האמיתי שבנו. התחושה היצרית הזאת היא רק עונג, אבל לא האושר שאנחנו רודפים אחריו כל חיינו.

אולי הצליל הכי יפה שאנחנו מפחדים ממנו זו בכלל האמת. בין כל הרעש הזה איבדנו את עצמנו ואת השאלות שלנו. זה כבר לא מעניין אותנו להתעורר. לחלום הרבה יותר כייף. השמחה האמיתית דווקא נמצאת ביציבותה, בשקט שלה, בטווח הארוך שלה בפנים. זאת שלא מחפשת להוכיח את עצמה ולהראות אותה לעיני חוץ. שמחה אמיתית לא מרעישה ולא מוחצנת. שמחה אמיתית לא דועכת מהר. כמו צליל שמתנגן ואפשר עוד לזמזם אותו ולהרגיש את ההשפעה שלו ואת האנרגיה שעליך היא משרה. אנרגיה שלווה, ממלאת, לא מרוקנת. לא סוחטת את כולך עד עמקי נשמתך.

אתה מחפש להיות חלק ממשהו, אם היית יכול להיות חלק מנגינה, חלק מלחן, מתו, מהרמוניה עילאית שמרוממת את כל מה שקיים. היא היתה מעיפה אותך למעלה ומשאירה אותך עצמאי בשמיים, שט בין כוכבים ומחכה ליום שבו תגלה את סוד התחושה הזאת. אז היית חלק מהסוד העצום הזה. 

פריטת הנבל משאירה אותי ישובה, כמו מקודם בדיוק. נשארת שותקת כאילו העולם קפא. כאילו שאני נושמת, רק בלי החמצן. מתחבר לנקודות הכי רגישות בנשמה, משאיר אותן חשופות וערומות. אני בכלל לא כאן. אני שם, במקום אחר. במקום שפעם, איפשהו בחיים שלי אני יודעת שהייתי בו.

במדבר, על חול נעים וקריר, שקיעה מלטפת, כוכבים, מליוני כוכבים מאירים ואני. מביטה בהם ופורטת על הנבל. יוצרת סודות שרק המדבר עד להן. יוצרת אושר אמיתי, שזוכה לברוא עוד חלקת שלווה בעולם.