במקום שיש אמת, שם הלב שקט

כולנו מחפשים. כסף, כבוד, הערכה, אהבה, אבל בעיקר אנחנו מחפשים את עצמנו.

בין כל הטירוף הזה, המרדף הלא נגמר הזה במירוץ שאין לנו מושג לאן הוא מוביל, אנחנו מחפשים בעיקר את עצמנו.

והחיפוש הזה בעיקר כואב. אני יודעת שמאז שאני ילדה חיפשתי. אבל מי לא ? נכנסו לצרות, נאבדנו, הפסדנו, בכינו, ועוד לא מצאנו.

אנחנו יושבים מול המסך, מעסיקים את עצמנו בבעיות של אחרים, סיפורים של אחרים, רואים איזו תוכנית ומשכיחים את הבעיות הטורדניות. כמו פלסטר ששמים על המקום הלא נכון..במקום לעצור את הדימום אנחנו שמים פלסטר ?

כמו בעיה רפואית, כאב ראש שנוצר ממשהו שצריך לטפל בו ופשוט לוקחים אקמול כי זה משכך את הכאב ומעניין לי ת'תחת עכשיו, העיקר שזה לא יכאב.

אנחנו לא עוקרים את השורשים הרקובים, זה כואב לנו מדי, אז אנחנו ממשיכים לחיות איתם. זה כבר מסריח ולא נראה טוב כל כך אצלנו בפנים, אבל המראה הזה כל כך מזעזע שעדיף לא להתעסק בו, לא להסתכל, לא לגעת, לא ללכלך את הידיים. נעביר הלאה.

אני רואה את המבטים האלה, כל כך חשוכים. רדומים, הולכים כמו מתים ברחובות. כאילו מכורים לריגוש, למשהו שבכלל לא תורם לנו. מרדף אחרי איזו מחמאה, אנחנו רוצים להשאיר חותם במוחם של אחרים. כאילו זו הדרך שלנו להשאר בחיים, להמשיך לשרוד.

אני רואה את העיניים האלה, יפות, פשוטות, עמוקות, אבל כל כך ריק שם. כמו בור שנפער ובמקום למלא אותו אנחנו מכסים אותו. רק שלא יראו שריק שם..רק שלא ישימו לב. אז אנחנו שמים שמיכה פרחונית ויפה שיראו שהעטיפה מאוד יפה. אבל בפנים אין כלום..ריק. הקסם של העטיפה היפה עובד רק מבחוץ, לא מבפנים.

בחושך נלחמים עם אור. ככה שמעתי. אמר את זה בנאדם חכם, א.ד גורדון. צריך להפיץ את האור. אבל יודעים מה ? הוא לא היחידי שאמר את זה. היו עוד כאלה. בחושך לא נלחמים עם חושך. צריך להפיץ את האור. מעשים טובים. ככה מנצחים. מפיצים מעשים טובים. האור הזה מופץ מבפנים. 

מתוכנו. אנחנו כל כך שונים, כל אחד מאיתנו מורכב כל כך ואי אפשר אפילו לנסות להגדיר בנאדם בכמה דפים, בטח שלא במילה. ויהיו כאלה שלא יאמינו שיש בתוכנו אור, ויהיו כאלה שיתמרדו, ויהיו כאלה שיצחקו וילעגו. אבל מה החיים האלה שווים בלי למצוא את האור ?

מה החיים האלה שווים בחיפוש תמידי אחר כיסוי הריקנות ?

מה החיים האלה שווים אם לא נמצא את עצמנו באמת ?

אנחנו ניקח קורסים, מדריכים, יעוצים, אבל איפה זה נגמר ? איפה השקר נגמר ? ככה כל החיים נחיה ? בתוך עדר עם משככי כאבים ?

יש משהו, מאוד חזק, שבוער בכל אחד ואחד מאיתנו. משהו טוב, שרוצה להפסיק את הטירוף הזה, את המרדף התאוותני הזה. אנחנו רוצים לצמוח, אנחנו רוצים להיות טובים יותר אבל אנחנו מחפשים את זה כל יום מחדש. נופלים בכעסים של עצמנו ואחוזים בסיפוקים שלנו. יש משהו אמיתי יותר בתוכנו, משהו שמחכה לצאת. את האמת הזאת צריך לחפש ולא להתפשר. כי זה הדבר שהכי שווה לחיות למענו.