במקום שיש אמת, שם הלב שקט

לפעמים בא לך להיות חלק ממשהו שאין לך מושג מה הוא. אתה רוצה להגיע לשלמות, אבל אתה לא יודע מה היא, או איפה היא נמצאת.

אתה מחפש אותה בכל דבר. מנסה להגיע אליה אולי דרך החיצוניות, הלבוש, חלקנו משנים את עצמנו כי "האני" שנולדתי איתו לא מספיק מתאים לחברה, אז אשפץ קצת את האף אולי, אהיה נחמד לאלה שאני לא מחבב ממש, אתלבש איך שהחברה מכתיבה. כי ככה אני שייך. לא ?

אבל יש את אלה שהולכים נגד הזרם, ראש בקיר. חלקם עושים את זה כי באמת משהו בוער בהם והם מתייסרים עם עצמם יום יום ומנסים ללכת נגד הזרם אפילו בשקט, בלי לעשות הרבה רעש. הם לא מחפשים תשומת לב או את ההתייחסות שרובנו רוצים. חלקם השני הולך נגד הזרם כי זה הדבר השני שמגניב אצלנו בחברה. ללכת נגד הזרם ואפילו לא לדעת למה. האם אני באמת מאמין במה שאני אומר ? למה ? למה אני חושב ככה ? מה זה בכלל ללכת נגד הזרם  זה להיות הפכפך ? הרי כולנו הפכפכים..מרוצים לא מרוצים, יודעים לא יודעים, שמחים לא שמחים, נעצבים כשלא עושים לנו מספיק לייקים על תמונה. "אולי היא לא מספיק יפה ?" "הסלפי הזה מכוער, אני אעשה עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד .. עד שיצא לי מושלם."

מושלם . זה המושלם שאנחנו שואפים אליו היום. "מושלם".

מה זה מושלם היום בכלל ? אני בספק אם אנחנו בכלל מבינים לאן אנחנו שואפים ומה אנחנו רוצים מעצמנו.

מה אנחנו באמת רוצים ? שליטה ? כוח ? תשומת לב ? זו השלמות שאליה אנחנו שועטים בביטחון גמור ? מוכנים לדרוס אחרים כדי להצליח ולקבל פרגון על חשבון אחרים לפעמים ?

אם רק היינו מסוגלים לשייך את עצמנו למה שאנחנו באמת באמת מאמינים בו, אנשים היום היו מאושרים באמת באמת..

כי לפעמים אנחנו משייכים את עצמנו לעדר עיוור, שיודע לדבר יפה אבל לא לעשות הרבה. וגם אם הוא עושה אין מאחורי זה הבנה עמוקה ועתיקה.

אני בספק אם אנחנו בכלל אוהבים להיות משוייכים לעצמנו. כי לפעמים אנחנו רוצים לברוח מזה, לברוח ממי שאנחנו, לברוח מעצמנו. בשביל מה ?

זה מצחיק, זה כמו שני אנשים חולים. אחד לוקח תרופה X השני לוקח תרופה Y ולשניהם בעיות שונות ותפקידים שונים. אבל זה שלוקח תרופה X בכלל רוצה תרופה Y . למה ? לא כי הוא צריך. סתם כי הוא רוצה. כי פשוט אין לו את זה אז הוא רוצה לסמן וי על כיבוש מטרה. על עוד דבר שהוא "שלי" וכל עוד זה שלך אני רוצה את זה.

כל אחד מאיתנו, ייחודי בעולם הזה. אין עוד יופי כמו שלך, תכונה כמו שלך, אופי כמו שלך, מחשבה כמו שלך, שאיפות, חלומות, רצונות..אין.

אתה "המוצר" היחידי שיש בעולם הזה ואין עוד העתק שלך. אני יודעת שבדרך כלל כשלנו יש עותק אחד ממוצר כלשהו, אנחנו מנסים לשמור על הערך שלו יותר מכל דבר אחר. כי אין עוד כמוהו בעולם. אז אני שואלת את עצמי, איך זה שאת עצמנו אנחנו לא יודעים ככה להעריך ולשמר ? איך אנחנו זורקים את עצמנו ומפזרים את החתיכות שלנו בעולם בלי לאסוף אותן אחר כך ?

אחר כך אנחנו מחפשים להשתייך, בתקווה שנוכל למצוא את השברים שפיזרנו, בתקווה שיום אחד, נוכל להרכיב אותם ולהגיע לשלמות שלנו. לשלמות שאותה איבדנו כשנולדנו.