במקום שיש אמת, שם הלב שקט

הרגשתי את נעימות המים מלטפת את ראשי. לאט לאט העיניים נפקחות, משתדלות לפענח את התמונה שאני רואה. השמיים בהירים לגמרי, מטה את הפנים ימינה ומרגישה את החול נדבק ללחי. המון ירוק יש כאן.

משמאלי הגלים של הים רוכנים בעדינות על החוף ושוטפים אותי איתם. התייצבתי על החול, זו התרפיה הטובה ביותר לכפות הרגליים, החול הזה.

התחלתי ללכת לאן שהתחושה לוקחת אותי. הרוח כאילו מדברת אלי, בשפה שעוד לא הכרתי. אני ממשיכה להתקדם עוד טיפה ואני רואה מרחוק מים שעולים, כמו מצינור. העצים הסתירו את המראה. התקדמתי בצעדים סקרניים יותר, הצלילים נשמעו מוכרים, אני מכירה את הצליל הזה. שמעתי אותו הרבה בספארי. בביטחון מוחלט, נעמד לו פיל באמצע אי קטן, שולח את החדק לכיוון השמש ומשקה את כל מה שסביבו במים, גם את עצמו על הדרך.

המשכתי להתקדם אליו, הרגשתי צורך להתנקות ממשהו שהיה תקוע לי בגרון שנים. אםם היה אפשר לזרוק את החלקים המלוכלכים שלך לאיזה בור ולהתחיל להתנקות, אולי האושר האמיתי היה נוצר ככה מהר יותר, בלי סיבוכים. אבל כנראה שאני צריכה ללמוד לנקות את עצמי לבד. בסבלנות ובהשקעה. לעבוד על זה יום יום ודרך זה להבין את עצמי.

תוך שניות הייתי ספוגה מים. אבל יותר מכל, הייתי ספוגה בשמחה. שמחה כל כך גדולה שהרגשתי שאני הולכת להתפוצץ מרוב שהיא היתה גדולה עלי. הרבה יותר גדולה מהפיל העצום הזה שעמד מולי והשקה את נפשי בשלווה. צחקתי כל כך חזק שלרגע לא הרגשתי שתרועות השמחה של הפיל פסקו מלהשמע, פקחתי את עיניי וגם המים פסקו, הפיל נעלם איתם. הסתכלתי סביבי, הפעם כבר לא בתחושת דריכות. לא חיכיתי ולא חיפשתי שום דבר שלא אמור להיות. הרי, מה שאמור לבוא יבוא ובכל מקרה אני ממשיכה להתקדם, כמו בחיים. החיים הם מסע התקדמות. הפסדת ? ניצחת ? נפלת ? זה לא משנה. החיים הם התקדמות. ליפול מותר, אבל חייב לקום. את זה אמרו רבים וגדולים לפניי.

המשכתי לצעוד לכיוון קרני השמש. ההארות החדשות שעטפו אותי חיזקו אותי ואת אחיזתי על הקרעקע ובכל זאת, הרגשתי שאני מרחפת.

מדרגות. מדרגות חומות. מדרגות חומות, מעץ, על חול לבן. מובילות למעלה. לא לגן עדן, כן ? כמו ביתן קטן, עם גג יפהפה מעץ ודלת קדמית שלא היתה סגורה לגמרי. סובבתי את הראש. ילד קטן רץ וצועק. הוא רץ אלי. אלי ? למה הוא רץ אלי. הוא רודף אחרי ? הילד התחיל לרוץ אחרי.

עליתי במדרגות במהירות. הגעתי למקדש הקטן והגבוה. מסתכלת דרך החריצים אם הוא רואה אותי. לא נראה לי. או שכן ?

אני לא מספיקה להגיב ושוב אני מרגישה על עצמי מים. הילד שפך עלי מים והלך. 

נשארתי במקדש הקטן, כבר לא הרגשתי לבד. הדמעות זולגות מגעגועים למה שהנשמה מייחלת. למה היא מייחלת ? לא יודעת.. אני רק יודעת שזה לא נמצא כאן. זה רחוק ממני כל כך. ואולי זה הכי קרוב, הכי קרוב שאפשר אבל אני צריכה ללכת רחוק כדי להבין שזה קרוב אלי יותר ממה שנראה לי.

המילים נשמעות, רכות ואמיתיות, יציבות ומבטיחות. הנשימה מתמלאת, האוויר נקי. 

תאספי את עצמך, השתיקי את הפחדים ואת הספקות וצאי למסע האמת שדרשת מעצמך כל חייך.