חברים יקרים, לדעתי יש דרך לכל דבר. אני מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש את האג'נדות שלו, המטרות שלו והעקרונות שעליהם הוא מתבסס. זה חשוב שלכל בנאדם יהיו עקרונות שיובילו ויניעו אותו בחיים. אבל...נשאלת שאלה חשובה. האם כל מטרה בריאה לי ?
תראו, אני מאוד בעד לקבל את השונה, להבין, ללכת לקראתו ולהציג גם את הצד השני אבל גם כאן נשאלת שאלה. האם גם דרך קיצונית זו הדרך הנכונה ?
אנחנו חיים בעולם שבו יש מגוון עצום של אנשים. עם השנים התקדמנו והתחלנו לקבל קצת יותר את השני (יש לאן להשתפר). אחד מהנושאים שמעלים את עניין קבלת השונה זה נושא ה"גאווה". מה לעשות, יצא שיש אנשים שנמשכים לאותו המין. אוקי. מפה לשם, לא היתה מודעות גדולה לזה, רובם אפילו סבלו מהסביבה. היום ? הדברים השתנו. אם בעבר היית יוצא החוצה והיית חוזר מוכה הביתה, היום אתה עושה מצעד שלם כזה.
אני לא מתכוונת לייפות את המצב, אני חושבת שלעשות מצעד ראווה כשבו כל אחד מהאנשים מסתובב עם פיסת בד על עצמו, זו לא הדרך הנכונה לדעתי.
אותה דבר לגבי נשים שהוטרדו מינית. כל אחת מאיתנו חוותה את זה בצורה כזו או אוחרת, לצערי גם אני ואני יכולה לומר שאחת הדרכים הבזויות ביותר להראות את צדקת הטענה שלך בכך שהגוף הזה שלך והוא פרטי ביותר, זה ללכת כמעט ערומה, להראות לכל העולם את הגוף שלך וללכת עם שלט "זה שלי, זכותי ללכת ככה אתה לא תיגע בי". על מי אנחנו עובדות ?? מה הולך פה ? את אומרת שהגוף שלך פרטי (!!) ואת מראה אותו לעיני כל ?
חלאס. דברים יוצאים מפרופורציות. זו לא הדרך הנכונה להוכיח לאנשים שיש צורה לקבל אותך,, כי זה בדיוק מה שגורםם להם לזלזל בך, הקלות הזאת שבה אנחנו מוותרים על הפרטיות שלנו כי זה מראה שאנחנו מזלזלים בעצמנו. בנאדם שיש לו אוצר, לא יראה את האוצר הזה בכל העולם, כי הוא ירצה לשמור אותו-שלא יגעו, שלא יקחו. אם אתה אומר לכולם שהגוף שלך אוצר ושאין לפגוע בו ושצריך לקבל אותו- הרי שאתה סותר את עצמך בכך שאתה חושף את האוצר הזה לעיני כולם, אתה לא שומר עליו, לא מעריך אותו. רק ברגע שנדע להתייחס לגוף שלנו כיהלום, כך גם הסביבה תתייחס והדרך היחידה להתייחס לעצמנו ככה זה להבין שלא צריך לעשות פרובוקציות ולהתגרות. אם זה באמת באמת חשוב לי להביע ולצעוק לעולם שאני בנאדם ונולדתי כמו שאני ואני יהלום, למה לא לעשות מצעד רגיל ? למה זה חייב להיות פרובוקטיבי ? מה אנחנו מנסים להוכיח כשאנחנו מסתובבים עם חצי בד בחוץ וצועקים לעולם "אני גאה" ? למה להסתובב חצי ערום בכל העיר, הופך את זה ליותר מרגש ? אז אולי זה בכלל לא העקרון שעומד מאחורי המצעד ? אולי זו התחושה של "סוף סוף אני יכול להרשות לעצמי ללכת איך שאני רוצה ולתת לזה הצדקה" ? זה הריגוש שמתעתע בנו. דברים שחשובים לנו באמת לא נעשים מתוך ריגוש, הם נעשים מתוך הבנה רצינית, פרופורציונליות. סטרייטים מצטרפים למצעדי הגאווה. למה ? כי זה נחמד להרגיש שאתה יכול ללכת חצי ערום וכולם מסתכלים עליך. זה פשוט להיות חלק מריגוש, זה הכל. אנחנו לא חושבים קדימה, מה עם הילדים הקטנים שרואים מצעד שלם של נשים וגברים חצי ערומים ? הילד הקטן לא מבין אבל גדל לזה. למה ילדים צריכים לראות את זה בכלל ??
שוב, מצעד הגאווה יכול להיעשות גם עם בגדים. זה נהפך לזול ואין לזה כבר שום משמעות רצינית כשזה פרובוקטיבי. הדוגמא הכי טובה לכך היא כשאתה רוצה שיבינו אותך ויקחו אותך ברצינות, מתי יקחו אותך ברצינות ? כשאתה לא לבוש בצורה חושפנית. כשאתה לבוש בצורה חושפנית, אנשים לא יתעניינו במה שיש לך לומר וגם ממש אבל ממש לא יקחו אותך ברצינות, אלא כבדיחה.
חשוב שנדע לכבד את הסביבה, כי קבלת השונה זה גם חלק מזה. לצרוח, להוריד את הבגדים, לשבור את הכלים ולא לראות בעיניים ולעשות רק מה שאני רוצה, זה גם לא לקבל את השונה. כי אולי יש אנשים, ילדים, מבוגרים, שלא נעים להם לראות את הגוף האינטימי והפרטי שלכם. כי זה אינטימי וזה שלכם. הרחוב הוא של כולם. אנחנו מצפים שאחרים יקבלו אותנו, אבל האם אנחנו מקבלים את האחרים ? אנחנו מקבלים את השאר ?
הרי כמה פעמים אמרנו, "אני שם שמוליק על כולם, יאללה !!" זו לא הדרך, חברים.. זה לא יגמר לעולם אם נמשיך להסתכל על עצמנו.
הדבר השני שמאוד מאוד חשוב, זה כמובן לכבד את עצמנו. לכבד את עצמך, זה להבין כמה אתה יקר וכמה אתה שווה ובדיוק בזכות זה, לשמור על השווי שלך. כי דווקא בגלל היוקר, לא כל אחד ראוי או צריך לנעוץ מבטים על היהלום הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עץ שתול