במקום שיש אמת, שם הלב שקט

במרחב הפתוח, עומדת ומביטה על האופק הצהוב והמאובק. הרוח החמה זוכרת ללטף ומשאירה אותי קלה כמו נוצה, כאן, במדבר.

מחפשת את הנתיב שלי בין גלי החול שמצאו את מקומם בנוחות כזאת מדויקת ורק אני זאת שלא מוצאת את מקומי כאן. צועדת כמו הולכת על המים, יש כוח מסוים בלראות את עצמך לבד לגמרי במרחב כל כך עצום, כולו לרשותך. אתה חלק מהטבע המופלא הזה אבל יודע שאתה רק אורח כאן.

החום של השמש כל כך חזק, שאתה מרגיש שכל האנרגיה של השמש נזרמת דווקא למקום העיקרי שאתה הולך בו, המדבר היבש והבודד הזה.

נותנת את כל כולה, את כל החום שיש לה, לא משאירה אותו מוזנח לרגע. אם רק היו כאן מים..

הוא מוביל אותי, הוא סולל לי את הדרך, למרות שאני לא באמת יודעת לאן אני הולכת. אתה מסתכל על החול לראות צעדים כלשהם, אבל אין. אתה צועד על החול הנקי ויודע שעוד כמה שעות, הצעדים האלו יהיו חלק מהחול. כבר לא בודדים כל כך, אלא מפוזרים בכל המדבר. אנשים רבים לפני צעדו במדבר הזה, צעדיהם גם הם התנקו ונהיו חלק מהחול הזה שעליו אני צועדת. כולנו הולכים באותם צעדים, כמעט באותם מסלולים. אין חדש תחת השמש.

מחפשים ביחד את ה"מעבר" שיש לעולם הזה להציע. צועדים ומשאירים מאחורינו חול נקי שעליו ישארו צעדים אחרים וגם הם, לרגע.

השמש מכוונת למטה לאט לאט. הצבעים שטים בשמיים, מתחברים בהרמוניה ליצירה מדברית רגועה ופראית. פלא כזה אין להסביר במילים. הצייר הכי גאון בעולם לא יצליח לתאר ולבטא על קנבס את הקסם שקורה כאן. כמה רגעים טובים אנחנו מחפשים ורודפים לתעד במקום להנות מאותם רגעים ולהרגיש אותם. מחפשים את המצלמה ואת הפוזה הנכונה כדי לתעד אווירה, בזמן שכל מה שנשאר ממנה זו תמונה והרגע הקסום הזה חולף.

הרוח החמה נחלשת ככל שהשמש נראית כשוקעת על החול. הקרירות נעימה קצת ועכשיו גם העצמות מרגישות אותה.

רק להמשיך ללכת. להמשיך ללכת. העיקר שכבר לא ממש חם.

יוצרת צעדים חדשים בטריטוריה שלא שלי ולמרות זאת אני מצליחה להרגיש חלק מהנוף. המים האלה חסרים כל כך.

עכשיו הירח קיבל את הפיקוד על המדבר הפראי והכוכבים מאירים לי את הדרך כמו מנורות קטנות. הכל נהיה רגוע יותר, שקט יותר.. נראה לי שהגעתי ליעד.

התיישבתי על החול הקריר שחיכה לי. הוצאתי את הגיטרה הקטנה, פורטת לנגד השקט של המדבר. פורקת את כל הטוב ואת היותר טוב.

כל מה שיש לי, הוא המתנה הכי גדולה שלי. להתעסק במה שאין לי, גורם לי לאבד את מה שאני באמת צריכה.

אז אני מודה לו. מודה לו על כל הטוב ועל היותר טוב. מבטלת את עצמי במדבר, עכשיו אני חלק מהשלווה האינסופית הזאת כאן.

רק לרגע, זכיתי להרגיש את הנחת הזאת ולדעת כמה היא שווה.

האדמה שאני דורכת עליה מזכירה לי כל יום, זו יציבות שהיא מובנת לנו מעליה. מה היינו עושים אם לא היתה לנו אדמה יציבה ללכת עליה ורקיע רחוק לשאוף אליו כל הזמן ?

זו היציבות שמאזנת אותנו ומחזיקה אותנו, גם אם ניפול, יש לנו על מה לעמוד, לקום. יש מה שמחזיק אותנו ותמיד, אבל תמיד, תסתכל למעלה, יש מי שמאיר לך את הדרך.