במקום שיש אמת, שם הלב שקט

על גג העולם,אצעק בשבילך עד שאאבד את הקול,

לבטא כל כאב,כל רצון,כל מחשבה שלך,אוציא מהבטן החוצה.

שלא תחסר לך נשימה,אעצור את שלי כדי שישאר לך.

אחבק אותך שתהיה מוקף בחום ואהבה,אגן עליך מידיים זרות,ממבטים חשוכים.

שם,על גג העולם,אשא אותך על כנפיי מעל נהרות בהירים,ערים מוארות,שנים חולפות של מרדף.

הכל כל כך קטן פתאום,ואתה יכול להחזיק את כל העולם ולחלק אותו בין אצבעותיך הקטנטנות,

לשבת על ענן,לפרוש ידיים ולהרגיש את הרוח מלטפת את שיערך,לטייל מכוכב לכוכב עד שתרצה להפסיק,

עד שיבוא הזמן ותצטרך לרדת למעטה,לחיות,להתמודד,להתעורר מהחלום.

עד שאצטרך לשחרר אותך,אפתח את מנעול כנפיי ואשחרר אותך למכשולים,לשלב היותר קשה.

וזה כואב וצורב לי בכל פעימת לב,איך תתמודד ? איך תעבור ?

איך לא תפגע ? הרי ברור שתפגע.העולם הזה מכניס אותך אליו,מוריד את כולנו לברכיים.

אל תצפה לישון כל לילה עם הצדק,התקווה שוכנת בך וזה מה שחשוב,

אנחנו חיים את הניסים ואיפשהו,האהבה בין הנשימות שלנו,כל הזמן.

אז אין לך מה לדאוג ילדי,אתה לא לבד.

צא אל העולם,תאהב,תחייה את כל מה שיש לך,תנשום עד הסוף,

תסתכל לחיים האלה בעיניים,בעיניים לומדות,סבלניות,שלוות.

למדת לעוף,נתתי לך כל מה שאני יכולה,

וכל מה שנותר לי זה ללוות לשם,

ללוות אותך אל גג העולם.

אז לפעמים אני מעדיפה לשתוק קצת,לדבר מעט אתם יודעים,רק להסתכל.

אולי גם לחכות לתגובה,או תשומת לב,לחכות שמשהו יקרה..

לפעמים זה אפילו מרגיע כשמישהו רק מביט בך ושוקע בעיניים.

הייתי מוכנה להיעלם לאולם ריקודים עם מסכות ולעשות את עצמי מבינה בריקודים,חיים יפים ואוכל יוקרתי

או,כן,שכחתי ! השמלות..השמלות המנופחות והגרנדיוזיות במרהיבותן.

הייתי מוכנה לראות את עצמי על הרים רמים ומדבריים אל מול ירח צהוב ומלא,לילה שחור ומנצנץ כוכבים בחום של יוני,

מעבירה את הלילה עם החבר'ה מהטיול השנתי על המצדה בכיתה ז'.

אבל הקטע הוא שכשאתה נזכר,אתה כל כך שוקע בזה,מתרפס כאילו אין מחר,מתרפק על הנוסטלגיה וברגע מסוים..

מרחם ? מתרגש..כואב ? כן,משהו בסגנון ואוי כמה שאנחנו אוהבים את זה 

"הימים הטובים..חבל שזה נגמר" כאילו שבאותו רגע הבנו את זה,רק כשזה נגמר זה נראה כל כך רחוק ומיוחד פתאום.

אז כשמגיע רגע הבכי,אני מחליטה לעצור ולשאול "את מפגרת ?" כי הרי,על מה באמת כדאי לבכות ?

כדאי לי לבכות ? אלו רחמים עצמיים ונראה לי שאני מאוד רחוקה מזה,

אחרי הכל,כמו כל אחד אני כנראה מתיימרת להיראות קשוחה או סתם להוכיח לעצמי משהו שאני משתדלת להוכיח לאחרים.

שורה תחתונה ? אתם כל כך לא חייבים להוכיח לאנשים דברים ! רק לעצמכם,בדיוק.

ויודעים מה ממש קל ? לדבר.כמו שעשיתי עכשיו,יותר נכון..כתבתי.

התחכמתי אתכם.

אז לדבר זה נורא קל,לומר שלא צריך להוכיח לאף אחד שום דבר זה כבר לעוס,

זה כל כך נכון אבל מי באמת מיישם את זה ? אנחנו בכלל מיישמים משהו מכל הקלישאות שאנחנו מוכרים לעצמנו ?

אולי אם נאמין בהן הן כבר לא יהיו קלישאות,אולי אם היינו מאמינים לא הייתי כותבת את הפוסט הזה ומוצאת את עצמי נוחרת על המיטה עד מחר.

בעצם,לא באמת הייתי הולכת לישון,אני לא באמת עייפה..אבל את מי זה מעניין ?

יש פואנטה כשאומרים "מה הפואנטה "? האם תמיד אנחנו צריכים לדעת את הפואנטה ?

בואו לא נדע,בואו לא נחשוב רק לרגע.בואו נסתום ונקשיב לשקט,בואו ננשום ופשוט נחייה,

כי אנחנו כל כך מפספסים את מהות החיים..מהי מהות החיים ?

לחיות

מתוחכם,לא ?