במקום שיש אמת, שם הלב שקט

ברגע אחד של תקווה, אתה מתמלא כוחות, יודע שמעכשיו, הכל בסדר. אתה מאמין, אתה בטוח, אתה אוחז בזה כל כך חזק שאין משהו שימנע ממך לסחוב את מה שנשאר.

ברגעים כאלה אתה יכול לראות את האהובים שלך מתנדנדים כמו על ספינה שלא מוצאת שיווי משקל, כשלכל גל יש את הכוח שלו ואת המטרה שלו.

אתה בוער בפנים ומונע מהבטן, מנסה לעזור, לייצב, לאחוז, לתפוס משהו, מחפש את הדרך הכי מהירה ויעילה שיש כדי שתראה אותם חוזרים לתלם ולא שוקעים באבדון, אותו הפחד מנהל. קשה במצב כזה להאמיןן ולהיות בטוח שה"אבדון" הזה זה בדיוק מה שהם צריכים לעבור כדי להגיע למקום טוב יותר, למקום שלם ושליו יותר. קשה לקוות ולהיות בטוח שזה הדבר הנכון, זו דרך החיים צריך לקבל את זה. קשה לנו להבין שאנחנו לא אלוקים, שאנחנו לא יכולים לשלוט במה שקורה, לא בחיים ולא במוות. אבל אנחנו יכולים לבחור איך להסתכל על זה, הבחירה לא קלה אבל היא אפשרית.

הדבר הטבעי והלגיטימי ביותר שקורה לך בזמן שאתה רואה אותם מאבדים יציבות בחיים זה שאתה רוצה לקרוס איתם ביחד ולהחזיק אותם, לתת להם לעלות אולי אפילו על חשבונך, אבל באותו רגע ממש קשה להבין שאין פה הגיון. הרי אם אקרוס איתו, איך הוא יצליח ? איך הוא יעלה ?

אם אמנע ממנו לעבור את הקושי הזה, את המכשול הזה, אם כל פעם כשיהיה לו קושי בחיים אני אסחב את השק בשבילו, זה באמת פותר את הבעיות שלו ?

זה מה שאנחנו צריכים בעצם ? שיבוא מישהו ויקח מאיתנו את כל הבעיות, יסחוב אותן בשבילנו ?

או שאנחנו מעדיפים להצליח לסחוב את זה לבדנו ולסמוך על הכוח הנפשי שלנו שנצליח ? הרי אנחנו חזקים, למה אנחנו מחפשים להתלות באנשים אחרים ?

במה הם טובים יותר או חזקים יותר ? הרי אם אני רוצה להרים את השק שלי, הרי אני מצליח, זה השק שאיתו נולדתי. זה השק שלי. רק אני מכיר אותו ורק אני יודע איך להתמודד איתו ומה יש בו, למה שלא אתמודד איתו לבד, כמו שאני צריך לעשות ?

הכוח הזה שאנחנו כמהים אליו, הוא דבר מאוד מאוד פשוט, אמונה. רצון עז שיקרה משהו, ביטחון, אופטימיות בכך שזה יצליח ושזה יקרה.

כמו שיש אלף חסרנות, יש גם אלף יתרונות. השאלה על מ אנחנו בוחרים להסתכל. בחיים האלה אין טוב ורע, יש הבנה. להבין מה אני צריך, מה "טוב" לי ומה אני לא צריך ולא יעשה לי "טוב". מה נכון לי ומה לא נכון לי. מה אני רוצה ולמה אני רוצה, במה זה יתרום לי ?

לאחד זה טוב ולשני לא. זה עניין סובייקטיבי בלבד.

הכוח שלנו מגיע מההבנה הפשוטה, שכרגע, במצב הנוכחי, הבחירה היא שלנו. הבחירה שלנו מה לחשוב ואיך לחשוב, מה לעשות ואיך לפעול, איך לראות את החיים, באיזה צבעים באיזה זוויות. כל השאר יגיע.

התקווה היא הכוח שלנו להתעורר כל בוקר ולאהוב את מה שיש לנו, להעריך. להאמין שכל מה שקורה יש לו כנראה סיבה טובה.

אנחנו לא חייבים לדעת הכל ולקבל תשובות על הכל, כי לפעמים, לקום בבוקר ולדעת שכל מה שיש לך זה עולם ומלואו, זה מספיק כדי שתהיה מאושר.

אז ראיתי את הספינה, שטה בנחת אחרי הסערה שתפסה אותה. שקטים ומנחמים, הגלים מובילים אותה לחוף מבטחים,

יחד עם אותם האנשים, עם כוחות מחודשים.