במקום שיש אמת, שם הלב שקט

אני זוכרת שעשינו יום בנות בבית,שלושתינו.

נשארנו ערות עד שש בבוקר וצחקנו עד כאב בטן,עלינו לגג בקור החורפי,הקדמנו את הזריחה.

רצנו,רקדנו,השתוללנו,שרנו שם על הגג,בחורף,בקור,בחמש בבוקר,ביחד.

השמיים היו כל כך יפים,כאילו רק צבעו אותם בצבע טרי.

אני זוכרת שישבתי איתו בשלוש לפנות בוקר מחוץ לבית בגינה מתחת לגשם,

דיברנו על העולם,על העצב ועל הצחוק.

אני זוכרת את ההידלקות הראשונה שלי,הארוכה.

את הרדיפות הילדותיות והנאיביות.

אני זוכרת את ההתלהבות,הציפייה.

אני זוכרת את האודישן הראשון שלי בתיאטרון.

את הרעב לבמה,את הרעב להוציא את עצמי החוצה,

להוכיח,להצחיק,לרגש,להיחשף.

אני זוכרת את הלילה לפני שהיא עזבה לארה"ב.

את השטויות שלנו ואת זה שהיא תמיד לימדה אותי דברים.

היא הייתה לי כמו אחות,ונאלצתי להתמודד עם העובדה שלא אראה אותה שוב.

אני זוכרת שרצנו בממטרות בפארק הגדול עם בגד ים,זה היה לפני שקטי עוד התגייסה.

קנינו בירה ופשוט השתזפנו שם,באמצע הפארק.

אני זוכרת שהלכנו כל החבר'ה לים מהבוקר עד השקיעה.

איך שפגשנו את הראש השנה,

איך ששיחקנו מטקות ואיך שזרקנו בוץ אחד על השני.

אני זוכרת את הקאמפינג שעשינו עם החבר'ה עד הבוקר בסוף החופש הגדול של יא'.

כולנו היינו עקוצים מיתושים ונכנסו עם הזריחה לים.איבדתי את הכפכפים של אמא.

עד היום אמא לא שואלת עליהם..

אני זוכרת את הבלאק אאוט הראשון שלי באמצע הופעה בשיר ששרתי.

כשסיימתי לשיר,עלית לבמה ורצת מאחורי הקלעים לחבק אותי ולומר לי שהיה מדהים.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה הרגשתי שהחיים עוברים לי מול העיניים.

את הפעם הזאת שהרגשתי שאני לא רוצה למות.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהכרתי אותך,

למדנו ביחד ביסודי ואפילו בתיכון לא שמנו לב אחד לשנייה.

אני זוכרת את הפעם הזאת,כי מהפעם הזאת הכל השתנה.

אני זוכרת שישבנו על החוף מול הים בלילה אחרי שמלא לנו חודש,

שתינו יין ודיברנו על הנקודות הכי כואבות שלנו.

אני זוכרת את האיש הזה,

האיש הזה שהוציא אותי מהרכב כשהייתי קטנה.

לחצתי על הכפתור שמפעיל את האזעקה של הרכב בזמן שאתה הלכת למאפיה לקנות משהו,

התחלתי לבכות כי האזעקה הפחידה אותי.

האיש פתח את הדלת והרים אותי אליו.

הוא שאל אותי איפה אבא נמצא ואמרתי לו שאני לא יודעת.

הוא מצא אותך והביא אותי אליך.

אני זוכרת את הבחורים האלה שנסעו בעיר,

הם שמו מוזיקה על פול ווליום והנהג נהג בזמן שהוא מוציא את ראשו מהחלון.

עצרתם לידי ושאלתם אם אני רוצה להכנס לרכב,לסיבוב.

סירבתי.פחדתי.נבהלתי.

התחלתם לדבר איתי ואתה,שישבת ליד החבר הנוהג שלך,

עמדת לפתוח את הדלת,החיוך נעלם בבת אחת

ואז אמרת לי שלא אכנס לשום רכב,נסעתם.

רצתי לבית וכעבור כמה שבועות ראיתי אותך שוב,ליד הבית שלי,מחפש ילדה כלשהי.

אני זוכרת את הפעם ההיא,בלילה.

התעוררתי משינה כי שמעתי את הרכב שלך חונה אחרי עבודה.

יצאתי מהבית,קטנה וישנונית עם כותנת,מחכה לך בחוץ.

אני זוכרת את התרגשות כשגיליתי שיהיה לי אח קטן.

אני זוכרת בטיול השנתי האחרון שלנו כשישבנו על הדשא וספרנו כוכבים בלילה בצפון.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי שאני אוהבת אותך.

אני זוכרת את הפעם ההיא שאמרת לי שחבר שלך חולה בסרטן.

אני זוכרת את הריבים,את ההשלמות שלי איתו ואת הכאב שנמשך עד היום.

אני זוכרת שראיתי אותך בפעם הראשונה נשברת,קורסת לי מול העיניים.

את,הדמות הכי חזקה בחיים שלי,אמא,נשברת לי מול העיניים בפעם הראשונה.

אני זוכרת שאחרי שהוא נפטר ישנו ביחד בחדר,עברו שבועות ואפילו הצלחנו לצחוק עד דמעות מסרט.

אני זוכרת איך חיפשתי אותך באמצע האזעקה ברחוב,צעקתי ברקע הטילים למצוא אותך.

ואז הופעת,כעסת עלי שיצאתי לחפש אותך.איך אפשר שלא,אתה הרי אבא שלי.

אני זוכרת איך עד עכשיו אני לא מפסיקה ללמוד ממך כבנאדם.

אני זוכרת את העצב שהרגשתי כלפי אנשים,את השנאה,את הדמעות,את השמחה,

את השלווה שייחלתי לה.

יש לי עוד הרבה מה לעבור,ועוד המון זכרונות לנצור.

אני זוכרת פרצופים כל כך רבים,כל כך הרבה אנשים,כל כך הרבה תקופות.

אני זוכרת את זה ואם הייתי יכולה לשנות משהו,אולי לא הייתי משנה כלום.

אני היום במקום טוב,אני כל כך אוהבת,וכל כך לא מתחרטת.

אני כאן,ואני כאן כי טוב לי.

טוב לי באמת כי אני בוחרת שיהיה לי טוב.

גם אם החיים הם אשליה אחת גדולה,לא נותר לנו אלא לחיות אותם בצורה הכי מועילה

ובצורה הכי חווייתית שאפשר,להעריך.

כי מחר,הכל יכול להיות אחרת

וברגע זה,אנחנו נושמים וזה כל מה שאנחנו צריכים.

אוהבת,תחתוני סבתא.

הקרבתי מעצמי,הקרבתי יותר מדי.

הייתי שם,איתך.הרי אני רואה אותך נעלמת לי מול העיניים,

מטושטשת,מאבדת צורה.

התהלכנו ערומים בגן,שטים באגם לעבר הזריחה,

נוצרים זכרונות חדשים,סופרים עננים,

מדברים על הסודות הכי עמוקים,

על הסודות הכי רגישים.

נגענו בנקודות כואבות,הרגשנו,ליטפנו,דיברנו,

צעקנו,אהבנו.

היינו נשכבים על העלים הירוקים,הנעימים.

מדוגדגים מהתרגשות,מהתמימות.

היה לנו כל מה שאין לנו עכשיו.

איבדנו מהילדות וכל מה שנותר זה להמשיך להתגבר.

אם הזמן היה נעצר לא הייתי מסוגל להרגיש,

לזכור ולדמיין אותך מולי,כמו שאת.

חשופה מכל סוד,חשופה מכל חומה,מכל רגש.

לראות אותך נקייה מסטריאוטיפים,נקייה משיפוט,נקייה מביקורת.

נקייה כמו שנולדת.טהורה,אנושית כל כך ועם זאת לא מכאן.

עומדת מולי ומעלה בי אופוריה של נשימה ראשונה,

פחד מהמציאות,פחד ממה שקורה כאן עכשיו.

זה אמיתי,זה כל כך אמיתי ואני לא יכול להתעורר מזה.

אני מרגיש שידיי כבולות,שוכב ומביט בך נעלמת לי מכאן.

הנשימה נעתקת.

בנשימה זו אני יודע שזה הרגע האחרון לבקש לזכור אותך גם בחיים הבאים.

לבקש לזכור את המבט שלך,זה יספיק לי.

אני יודע,אנשים לא באמת מתים כל עוד הם חיים בזכרונם של אחרים.

תזכרי אותי,אני יודע שנפגש שוב.

תזכרי אותי מחייך,תזכרי אותי אוהב,תזכרי אותי חיי,

תזכרי אותי,כי זה כל מה שנשאר ממני עכשיו.

אז האחיזה שלה מתהדקת.היא לוחשת לו שישאר אבל 

היא יודעת שמאוחר,הזמן לא מקשיב לכאב או לגעגועים.

הזמן יביא אותם לפגישה,בגוף אחר,בזמן אחר,במקום אחר.

זה לא משנה מתי או איך זה יקרה,

אבל זה יקרה כי לזמן אין סוף ולאדם כן.