במקום שיש אמת, שם הלב שקט

היא לקחה את הסיכון.

היא הכירה אותו וכמו בכל הסרטים הרומנטיים,הם התאהבו

לא פעם היא אמרה לי "מוזר לי שזה יותר מדי מושלם..יותר מדי טוב"

הם יצאו כמה פעמים,משכו את החבל להכיר קצת יותר טוב,

הוא היה יותר מדי רגוע,מהטיפוסים האלה שכשאת טורקת להם את הדלת של האוטו בפרצוף והולכת,הם נותנים לך להרגע,

מתקשרים ופותחים בקול רגוע את השיחה.

הוא הכיר לה את הבן שלו מנישואים פתוחים,והיה נראה לעין שהוא אבא למופת,

אחד כזה שהיה נותן לבנו את הכל,וכך היה.הוא באמת עשה עבורו המון,

הילד היה בסך הכל בן שלוש עם המון דרישות והמון סיפוקים.

אז בהתחלה זה לא נראה מעל פני השטח,כי משהו בכל זאת קצת מעוור אותך,

אולי זו אפילו הכחשה.

"לי זה לא יקרה,הוא לא כזה,זה יעבור".

זה התחיל בצעקות,היא עמדה שם,חבוטת מטר קללות וצרחות מצידו.

"אף גבר לא השפיל אותי ככה" החזירה בבכי על הספה.

הוא יושב לו בחדר הזוגי,בתוך הבית שלה,לבית שהיא הכניסה אותו אליו.

אז בהתחלה זו הרגשת השפלה,המשפט האחרון של השיחה תמיד אותו משפט.

היא רצתה שיצא,ושהקשר יפסק,אבל מי יתן לסיים את הקשר ? הוא ?

הרי הוא מתנצל,ולכל בנאדם מגיעה הזמדנות שנייה,לא ככה ? הרי,הוא רק בנאדם.

עוברים כמה חודשים,הצרחות נבלעות באגרופים.

במקומם,אפשר להרים ידיים.

זה הרבה יותר קל כשאתה משתחרר מהאנרגיות שהיא מעמיסה עליך.

הרי היא זו שגורמת לך להרים עליה יד,היא לא בסדר.צריך להבין אותך,אתה רק בנאדם.

זה בסדר,הוא ביקש סליחה,את יכולה לסלוח,הוא באמת לא התכוון..זה פשוט יצא מכלל שליטה.

באמת מצטערת על כושר השיפוט שלי,אני לא מסוגלת לקרוא לו גבר,"בנאדם" זה הדבר הכי רחוק שאפשר לקרוא לו.

בד"כ אני משתדלת להבין,אני יודעת שדברים כאלה קורים כי דברים מסוימים נאגרים בפנים,בתוך אותם אנשים.

אותם אנשים נמצאים במצוקה,כשהם לא מתמודדים איתה,הם מוציאים אותה על אחרים כי זה הרבה יותר קל.

או במקרים אחרים,פשוט פועלים על פי הצרכים שלהם,על מה שטוב להם  באותו רגע נטו.

אז לרגע אתה כבר מנותק,אתה לא שומע,לא מבין ולא רואה.

רק מגיב למשפט האחרון שיצא לה "תצא מהבית".

ואם המצפון קצת מעיק,אז אתה מנסה להשלים,להשלים בכוח.

אתה תחבק אותה,והיא לא תרצה,אבל אתה תכריח אותה כי ככה הכי טוב.כי ככה החלטת.

היא תיאבק,ואתה תשתיק אותה,

באגרוף.

אני לא בעמדת שיפוט,ולא בעמדת הבנה,אני בעמדת שאלה

למה זה קורה ?

מתחת לעץ התפוזים,

כשקרנות השמש מאירות על אורכן הגזום של הדשאים

שכבתי שם תחת כנפי הענף של עץ התפוזים,

זה היה בוסתן לא מגודר,בו כל חיות הבר התהלכו בשלווה

מצאתי פינה רגועה בין צלילי ציפורי הזמיר,

מרפה כל גיד,כל שריר,כל איבר בגופי בשביל להרגיש את הנשימות

פתאום הן עמוקות ומלאות כל כך,מורגשות בכל חלקיק

פוקחת עיניים,הכל עוד כאן,זה אמיתי

אני כאן,מרגישה את משב הרוח הנעים,האביבי

וזה לא צריך להיות מושלם באופן אוביקטיבי,

כי פשוט,זה לא משנה לי

הרגע עצמו מושלם,כך בחרתי.

ואולי לא צריך לנסות לתאר כל דבר,להסביר או להתעמת מול מה שקשה לנו לקבל,

זה פשוט,זה כל כך פשוט פתאום

כי פתאום אתה יכול לצחוק סתם ככה,כי בא לך,בלי להסביר או להרגיש מוזר

אולי אנחנו שקועים,שקועים מדי בבועה שלנו ששכחנו את הרגעים האלה,

הרגעים הנעימים שעושים אותנו מאושרים באמת,

רגעים בהם אתה לא צריך לחשוב על שום דבר בעצם,כי זה הרגע האמיתי והמהותי שלך בלבד.

אם יכולנו להמשיך עם זה לקצת יותר מרגע,זה בטח היה גן עדן

אז עכשיו אני מול המחשב,כותבת פוסט

הבוסתן נעלם,ואיתו גם עץ התפוזים,

עד הפעם הבאה.