במקום שיש אמת, שם הלב שקט

התגעגעתי לכתוב לכם

אני מקווה שגם אתם אלי..

קרה לכם פעם שיש לכם כל כך הרבה מה לשתף אבל פשוט לא ידעתם ממה להתחיל ?

אני זוכרת שלפני שהתגייסתי הייתי בטוחה שאחזור לכתוב אחרי כל סופ"ש,אבל נראה לי שבתוך ליבי ידעתי שזה לא יהיה באמת נכון.

האמת שכשהיתי חוזרת הביתה(שושים)לא הייתי נוגעת במחשב,הייתי מנצלת את הסופ"ש להמון דברים רק לא למחשב..

למרות שנראה לי שזה לא נחשב כי אני עם האייפון כל היום וכולנו מצטלמות בשושו ואני מעלה לפייס,למה ? לתעד !

לתעד את הרגעים הטובים ולהזכיר לעצמי שלא משנה כמה קשה ומתסכל,אני צומחת מזה.

קלישאתי,חרוש,לעוס,מאוס,באמת שמעניין לי את התחת.

אז עברתי המון מאז שלא כתבתי כאן.

זה קורס פיקודי שהמשמעת שלו מאוד קשה,קשה זה אומר שאם אתה מאחר לח' בהתחלה העונש הוא שעות ביציאה ואחרכך זה לסגור שבת,

קיבלתי עונש על זה שהייתי עם מגבת על הראש בח' של השעת ט"ש..מה אני אומר לכם,המפקדת מדברת אלינו שעתיים ורק אז אני שמה לב לזה.

נסענו לחוות השומר,למחווה אלון,זה מקום שבו מפקדים על חיילי מקאם,עולים חדשים,דרוזים,בדואים,אתיופים,ובזה אני הולכת לעסוק..

מדובר בחיילים שעברו חיים מאוד לא קלים וצריך לדעת איך לדבר איתם בביטחון ובשלווה גם אם הם צורחים עלייך,מקללים את האמאמא שלך,זורקים עלייך כיסא,נשק,או כל דבר אחר.זה לא פשוט.

כשעשיתי ריאיון עם עולה חדש,אימפולסיבי ותוקפני הוא נפתח אלי והתחיל לספר עד כמה שהוא שונא את המפקדות בגלל המשמעת,אבל מצד שני,הן עוזרות לו בלימודים(חיילים שעושים קורס תג"ת-השלמת בגרויות).

זה לא פשוט כי זה לחזור בוכה ולהבין שלא מעריכים אותך על ההשקעה שלך,לא מעריכים אותך על זה שאת באמת מנסה לעזור,אבל את קמה בבוקר ומבינה שהם צריכים אותך יותר ממה שאת צריכה אותם.

חיילים שיש להם דיסגרפיה,דיסקלקוליה,דיסלקציה,דיכוטומיה...אבא שלהם התעסק בסמים ועזב את ה"בית"(אם אפשר לקרוא לזה בית)

כשהילד בגיל 12 צריך לפרנס את הבית ולעזוב את הלימודים והאמא יצאנית וחושבת שהילד שלה מפגר שלא מסוגל כלום.

הדברים האלה מזכירים לי למה אני התחלתי את הטירונות הזאת מלכתחילה.

מדובר באנשים מדהימים,חיילים שיש להם פוטנציאל אדיר להצליח,חיילים שצריכים מטוביציה ואמונה,חיילים שהרגישו שהם לא שווים כלום בחיים.

אפילו אם מדובר בחייל שהיה מעורב ברצח,אנחנו חייבות לראות אותם באור אוביקטיבי

ולהאמין בהם כי אנחנו המקלט האחרון עבורם,בלי לשפוט,בלי לכעוס,פשוט להאמין שמכאן הם יכולים להשתפר כי הם בני אדם.

אף אחד לא האמין בהם.

אנחנו לומדות איך להתנהג איתם,איך להגיב,זה לא פשוט אבל אני תמיד מזכירה לעצמי שזה העניין פה בעצם,

אם זה היה פשוט,הסיפוק שאת משנה את העולם של החייל הזה לא היה נחרט בך לתמיד.

יהיה טוב,אני בדרך לשם..