להוולד 5 וחצי שנים אחריו, בגלל סטוץ' אקראי שאמא שלו אחראית עליו. מעולם לא לראות את אבי הביולוגי, כמוהו.
לגדול לידו, לתת לו לזכור את חיי במקומי.
להעריץ אותו, להשתמש בו כמודל לחיקוי. בתור ילדה בת 4 לומר שאני רוצה שאחי הגדול יהיה בעלי.
וכשהוא יגיע לתחילת גיל ההתבגרות ויתרחק ממני לא לוותר על להיות איתו. לא לדעת מה עובר עליו, אבל לא לוותר.
וכשהוא ישאר בבית חודשים ברצף ואהיה בת 12 לא לנסות לשנות את דעתו.
וברגע בו אגלה את האמת לסתור לו הכי חזק שאוכל. יותר חזק מבמציאות הנוכחית.
ולהמשיך לחיות, עד שאתחיל להתבגר.
והוא ישתנה ויסתכל עלי.
וישים לב שאני מזכירה לו משהו.
ויבין שאני מזכירה לו את עצמו.
והוא לא יוכל להעלם או לברוח.
אוכל לשמור אותו לעצמי. להשאיר אותו שלי. לנצח.
והחיים שלו יחזרו על עצמם דרכי.
והוא ישנא את זה, קצת.
וישועשע מזה מאוד.
ולא יצליח למנוע ממני לחזור על הטעויות שלו.
והוא ימשך אלי, ואני אליו, ולא יהיה לנו אכפת.
והוא לא ירצה להעלם או לברוח.
ולא אדאג שיכול להמאס לו יום אחד.
גם לא אחשוב שזאת הזיה.
אוכל להיות איתו. תמיד. וזה יספיק.
ואז אוכל כל יום להצמד לריח שלו, בצורה אובססיבית מעט.
ולא אפסיק עם לנסות לקחת לו את הסיגריה רגע אחרי שהוא מסיים לעשן כדי לבדוק מה יקרה אם.
וזה לא יעשה לי דה ז'ה וו למציאות הנוכחית, כי-היא-לא-תהיה-קיימת. ולא אזכור את מה שקרה בפעם הראשונה בה ניסיתי לעשות את זה, כי זה לא יקרה. ז-ה יכול להיות נפלא.
אבל רגע. במציאות. הוא אמר לי את זה אז רק כי הבטחתי להפסיק לנסות לחטוף לו את הסיגריות מהיד.
אני ממשיכה לעשות את זה.
ההבטחות שלי זה...
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
