ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

הייתה שיחת מסן שנשארה פתוחה במחשב שלי. 

אחת מאלה שלא תתנו להורים שלכם לקרוא בשום מחיר.

לא הייתי בבית. אמא שלי רק רצתה להכנס לאתר אחד שהיא אוהבת.

היא לחצה על החלון של השיחה הפתוחה. 

תוכן השיחה תפס את תשומת לבה בצורה בלתי נמנעת. 

כמובן שהיא לא הייתה יכולה פשוט ללחוץ על האיקס הלבן הקטן. 

אז היא קראה.

קראה, במילים מפורשות כמעט, את מה שהסתרתי ממנה בנחישות גבוהה מדי. 

הדבר היחיד, באמת היחיד, שלא הייתי מספרת לה לעולם. לטובתה, לעזאזל.

אני מבינה מה היא עברה ועד כמה היא אוהבת אותו טוב מאוד, ואני יודעת טוב לא פחות שזה לא כל כך גרוע. 

אז שתקתי. והמשכתי לשתוק. ושתקתי יותר, כי אם הייתי מדברת זה היה הורס הכל.

וזה אולי דפק קצת את המוח שלי אבל זה היה באמת באמת בסדר.

אבל הייתה שיחת מסן שנשארה פתוחה במחשב שלי.

ועכשיו, כשהיא תחזור הביתה ותנסה לדבר איתי, אענה "מי הוא? את בטוחה שדיברתי איתו במסן? אני לא מכירה אף אחד כזה. את בטח דמיינת. אני לא יודעת על מה את מדברת. מעולם לא כתבתי דברים כאלה".

[וכן, לסתום את האוזניים ולהתכווץ ולשתוק זאת התנהגות לגיטימית, אמא. התנהגות לגיטימית לגמרי בשבילי.]

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

מחבק את אמא. "את הנכדה שלי".

-"אני הבת שלך. הנכדה שלך שם."

אלכוהול.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"תגידי, אני אוהב אותך?"

-"כן"

"ואת אוהבת אותי?"

-"לא"

*למישהי אחרת*"רואה? אמרתי לך."

מישהי אחרת בהלם, כי זה לא מצב רגיל במיוחד.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

*למישהו אחר*"הנה, תסתכל. תגידי, אני אוהב אותך?"

-"כן"

"ואת אוהבת אותו?"

-"כן"

"ואת אוהבת אותה?"

-"כן"

"ואת אוהבת אותי?"

-"לא.
...

תגידו, זה נהיה משחק בואו נבדוק עד כמה אני ישירה או משהו?!"

 ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

יש לי שליטה עצמית מדהימה. אני הקשבתי כל כך הרבה זמן לאדם העלוב וחסר האייקיו הזה שהתנשא מעלי והייתי נחמדה מאוד.

"איך הוא יודע?"

-"לא ממני. הוא אמר לה והיא אמרה לו."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

להקשיב לאמת זה כואב. להקשיב לאמת על אנשים שאוהבים כל-כך זה כואב מאוד.

אז לקחתי את הפלאפון שלה והדלקתי רשמקול. 

והיא שמה לב, ואמרה "זה הפלאפון שלי." ועניתי לה שאני יודעת. ועברתי לצד השני של השולחן והראתי לה את זה שהוא על רשמקול, וחייכתי אליה.

יכול להיות שהיא תצטרך את זה בעתיד, כשהוא ישכח שהוא אמר את הדברים שהוא אמר.

אלכוהול.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

בשלב מסוים היום אני כמעט איבדתי כל קשר עם המציאות. אני ידעתי שהיא קיימת. ניסיתי להקשיב לאנשים מסביבי ולהתרכז.

אבל המוח שלי סרב לעשות את זה, ורק בהיתי. מדהים מה שרמות מסוימות של לחץ יכולות לעשות.

["את איתי?" -"כן" "את מקשיבה?" -"כן" *ממשיך לדבר, מתבלבלת.* -"מה?" "את לא איתי..."] 

מזכיר לי, הפסיכיאטרית באמת אמרה שאני יכולה להגיע למצב של פסיכוזה בסופו של דבר.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ז-ה. פשוט... זכרונות. המון זכרונות. מלפני יותר מדי זמן. וגעגוע.