ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

היא רצה במהירותה המירבית, מתעלמת ממכשולים. מגיעה לקצה הגג, ובלי להסס קופצת לגג הבא. לכמה שניות נראה כאילו היא עפה... והיא נוחתת, מתגלגלת, קמה.

ממשיכה לרוץ.

היא כבר לא נושמת, זה לא הכרחי יותר. גופה חבול ומספר חתכים קטנים מדממים, הרוח הלילית מקפיאה את עצמותיה. אבל כאב זה כלום. שיערה השחור מצליף בה עם שינויי כיוון הרוח.
והיא רצה.
מתחתיה העיר עדיין חיה. אורות דולקים, מכוניות נוסעות, אנשים הולכים, צוחקים.

דבר לא כובל אותה יותר. היא חופשיה. היא יכולה להמשיך לרוץ.

והיא תמצא אותו, היא יודעת, היא מאמינה בזה.

היא עוצרת. עוצמת את עינייה בריכוז, מוחקת את המציאות.

והיא מרגישה שוב.

היא מתקדמת בצעדים איטיים ובטוחים לקצה הגג, עוצמת עיניים, לוקחת צעד אחד יותר מדי.

התודעה שלה נמוגה.

והוא תופס אותה, מניח אותה על הקרקע, והולך.

והיא תחלום עליו.

היא תרגיש כל כך קרובה למצוא אותו...

והיא תתעורר עם עלות השחר, שוכבת על מדרכה ברחוב ראשי, אנשים עוברים דרכה.

אילו רק מישהו היה אומר לה שהיא כבר לא חיה,

ומשמיט את העובדה שגם הוא לא...

והיא קמה, מזנקת לגג הכי קרוב, ורצה. להשיג אותו, לתפוס אותו... זה כל מה שקיים.

[וז-ה מה שקורה כשאני מרגישה כאילו לרדוף אחריו זה לחכות שקווים מקבילים יפגשו.

ומקשיבה לשיר אחד בלילה.

ב-14 לחודש,

ולא, זה לא קשור לולנטיינז.

סתם סוג של השראה.

אל תנסו למצוא פואנטה, אין כאן אחת.]