שפכתי חצי כוס קולה על המקלדת.
מוכשרת, נכון?
עכשיו מ' ן' ו-BKSP לא באמת עובדים.
אני לא נהנת מזה. בכלל לא.
אני מקלידה עם מקלדת וירטואלית דלוקה, וכשאני מגיעה לאחד הכפתורים האלה אני פשוט משתמשת בה.
לא נוח בכלל.
ואני כועסת מאוד על הרבה אנשים. גם זה לא מעודד במיוחד.
אתמול מישהו כמעט גרם לי לבכות בעזרת מילים בלבד. הודהמתי. הזכיר מאוד מאוד את המריה-ראלף-טמשהו מ"11 דקות". פאולו קואלו גאון. מי שכמעט גרם לי לבכות, פשוט... ואו. [אהמ. אתה הרי יודע שאני לא שיקרתי אפילו לא לרגע, נכון?]
בא לי לצאת. פשוט להיות במקום פתוח עם אנשים שאוהבים. יושבת בבית הרבה יותר מדי...
ים יכול להיות נחמד. או יער כלשהו. או סתם פארק.
היכולת להתנייד חסרה לי. כל דבר מעבר למרחק מסוים הופך למשימה כמעט בלתי אפשרית.
אע. שבת. רחובות ריקים, ציפורים מצייצות, הורים שרגע אחד צורחים אחד על השני וברגע השני רוצים להזדיין. FUN.
טיפה חסרה לי חברה אנושית. גיוון כלשהו. אני נמצאת ליד אותם האנשים שוב ושוב ושוב... נמאס, קצת.
בני אדם שמבינים אותך בצורה כמעט מושלמת זה לא באמת טוב.
הייתי מעדיפה שלא ידעו איך זה.
ושוב, כניסות מפייסבוק.
אני סקרנית, לעזאזל, סקרנית מדי :<
הרגע בו יודעים בוודאות שמצפה לך חתיכת עינוי המצאת שקרים.
אילו רק לא הייתי פוחדת לפגוע...
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
