די מזוויע להבין שאני מתבגרת.
שאני ממש, ממש מתבגרת.
כל-כך הרבה ממני עדיין דובק בלהיות ילדה, ולמעשה, החודשים המתחלפים מקרבים אותי יותר מדי ללהיות "אישה".
בשמלה ה-
זאת, באדום, שנראת עלי הרבה יותר טוב מעליה. [ההבדל בין מידה 36 ל-34 מדהים. 36 ענק עלי. {כן, אני משוויצה במשקל שלי. בישראבלוג. היישר אל הגיהינום D:}]
סגורה מדי. חד-משמעית מדי. נשית מדי, לעזאזל. [ומקסימה כלכך]
ואז מטיילים בחנות עם דברים לתינוקות, ואני מחליטה שאני לא יוצאת משם בלי משהו לאחיינית שלי.
יש התלבטות קצרה בין
זה {זה מצפצףףף! וזה רעשןןןןןןןןןןן! ואני רוצה כזה לעצמייי!}, ובין אחד כזה רק בצורת חתול [למהלעזאזלאיןאותובקטלוג?!].
ועכשיו אני תוהה איך ילדה בת חודשיים בקושי תשחק עם רעשן בצורת חתול, וכל-כך לא אכפת לי.
ואפילו לא אכפת לי שהם מתנהגים כמו~ אהמ~ לא אנשים נחמדים במיוחד מאז שהיא נולדה.
ונהייתי רעבה, אז גררתי את אמא למצוא אוכל אקראי.
נודלס עם פירות ים. אוקיי.
הצהרתי שזה על חשבוני.
ואחרי שאמא סיימה את הקפה שלה, ו"אבא" סיים בקבוק מים אחד, התחלתי לאכול את מה שסוף-סוף הביאו לי.
ובעקבות העובדה הקטנה שפשוט נמאס לי מפירות ים, אמא דאגה להשמדת רוב השרימפס והקאלמרי.
ואז, אחרי שקיבתי התמלאה לחלוטין, להשמדת שליש מהמנה.
ואז, אחרי שגם היא ויתרה [מבינה למה אני מייללת שאני לא יכולה לאכול יותר], העבודה הושארה ל"אבא".
והיה נחמד פשוט. נורא-נורא נחמד.
לבקש את החשבונית, להוציא את הארנק, לפתוח אותו ולוודא שההורים לא יראו כמה כסף יש בו.
לשלם.
כי בא לי.
הדובדבן: השמלה
יש שמלה, שלפני 5-6 שנים צפיתי באמא שלי לובשת.
לפני 3 שנים מדדתי, והיא פשוט הייתה גדולה מדי. לא ישבה עלי טוב מספיק.
רציתי את השמלה הזאת. זאת בדיוק.
הדגם המדויק שאף אחד לעולם לא יזכר איפה הוא נקנה.
והיום כשפתחתי את הארון הייתי חייבת לבדוק שוב.
תגובה ראשונית: "אמא אני בהריון!!!" [-"אל תצעקי, אבא כמעט נפל מהמיטה"]
15 הדקות הבאות הועברו בלדלג בשמחה.
אני נורא אוהבת, לפעמים, את המשחקים האלה.
ליישר כתפיים, להרים מבט, ללכת.
חיוך מנומס, קול יציב, אומנות הזיוף.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
