המקום מכאן, איתו שוב.
חלקיקי ריבים וזכרונות מתערבלים, אני במצב קצת נוראי גם ככה.
היי, פאראנויה, ריק. יותר מדי דברים שנדחקים לתוכי וגורמים לי לצאת
משליטה.
הוא מספר לי מה הוא רצה לעשות. זה מדליק אותי, אבל אני יודעת שזה לא
יצא לפועל, לא היום.
ואחרי כמה דקות ומעט מגע ומעט רצון זה מגיע למצב מוכר כמעט.
לקפל את המושב האמצעי אחורה [שני מושבים מקדימה, שלושה מאחוריהם,
שניים מאחוריהם], להפטר מבגדים, להתחיל.
וזה טוב, זה ללא ספק טוב. קצר ולא נוח אבל ללא ספק טוב.
ואז אני שמה לב לניצוץ קטן של אור.
התקווה הקצרה שהאור הוא פרי דמיוני מתפוגגת כשהאור מתקרב.
"שיט"
-"רק שזאת לא תהיה משטרה"
הוא עובר במהירות שיא למושב הנהג, אני זורקת לו את החולצה שלו, הוא
מתניע.
אני שוכבת על המושבים הכי אחוריים כמעט דוממת, מקווה שאני קטנה מספיק
ושחשוך מספיק ושהחלונות כהים מספיק בשביל שלא ישימו אלי לב.
הוא יוצא לכביש. הוא מבהיר לי כמה חשוד זה נראה שאנחנו בורחים.
-"שיט, זאת משטרה".
אני המומה ומבוהלת פי כמה.
קטינה ערומה, גבר מאוד מאוד לא קטין ולבוש מעט יותר, כל שאר הדברים
הקטנים...
הוא שואל שוב לגילי למרות שהוא יודע אותו טוב מאוד. כשיש משטרה
מאחורינו, עדיף ככה.
הוא מאט. אני משתתקת. הוא נעצר. הדופק שלי מזנק.
"שלום, אתה צריך עזרה?"
-"סתם חיפשתי מקום ל... [אתה צריך להגיד להשתין, דאמיט, תגיד
להשתין!] אה... כלום." [שיט.]
"ראינו שהאוטו נקי" [ממממ... וול, הכרחתי אותו להכניס אותו
לשטיפה לפני כמה זמן, אבל... אעה...]
השיחה ממשיכה. אני חושבת על ה-WORST CASE
SCENARIO, בו הבגדים שלי זרוקים על המושב ליד הנהג בצורה
בולטת. כולל, כמובן, חזיה.
אני לא מבינה את המושגים שהם משתמשים בהם. אני לא מרוכזת מספיק בשביל
לנסות להבין.
כל תזוזה קטנה שלי יכולה לבלוט.
הזמן בקושי זז.
ואז, זה נגמר.
הוא נוסע שוב. המשטרה עדיין מאחורינו.
אני עדיין שוכבת ערומה, זה מתחיל להיות די נוח.
אנחנו מנהלים דו-שיח לחוץ המום ומופתע, מצחקקים למרות שזה לא מצחיק
בכלל.
אני משתעשת עם "אתה צריך להוריד אותם מהזנב שלנו! הם
מאחורינו!"
וכשהוא עוצר ואני זורקת עלי סווצ'ר וג'ינס בלי בגדים תחתונים,
חוזרים לשגרה.
אפילוג:
-"נכון שיש לי חבר שגר ליד?"
"כן."
-"נזכרתי שהוא עושה את הסיורים האלה בתור מתנדב"
...
יצאנו בזול, הפעם.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
