סידרתי את שעות השינה שלי.
ואז חזרתי לא להיות מסוגלת להרדם בלילה ולא להיות מסוגלת להתעורר בצהריים.
קצת מעצבן. אולי בכל זאת יש בעיה כלשהי עם הגוף שלי.
9GAG. "אנחנו קרובים יותר ל-2060 מאשר ל-1960".
בהחלט דפק לי את המוח. כמו גם העובדה שאני יכולה להיות חיה בשנים האלה,
עם כל מה שישתנה בעולם,
כל הדברים החדשים...
לעזאזל, מכוניות מעופפות וכאלה.
אבל המציאות נראת ממש לא משהו.
יש לי חלום בלתי-אפשרי שדואג להזכיר לי על קיומו, בשכיבה על אדן החלון שלי בקופסא תכולה שכתוב עליה "FILA".
ויש לי חשק לפעמים, לכעוס על היקום בלי שליטה, ללכת מעבר למה שאני מסוגלת לעשות ולהוכיח שאני טובה.
זה סוג של שחצנות ילדותית כל-כך שנובעת משמחה, תקווה.
כשנפלתי אז, ודפקתי את היד בצורה די מעניינת, הגבר ההוא ניגש אלי ושאל אם אני בסדר.
שאל איפה למדתי את זה.
שאל כמה זמן אני מתאמנת.
אהה... לעזאזל.
תנו לי חודש. חודשיים.
אעשה את מה שלוקח לאנשים שנה ללמוד.
מצד שני...
מאשרים את ההשתתפות שלי בפרויקט.
אני מוציאה את הבגרויות הארורות האלה, ועושה את זה טוב.
אני עושה שירות לאומי, אולי, אולי מחליטה לא לבזבז את הזמן הזה.
אני שורדת 4 שנים בשנקר -כשבמקביל אני קורעת את התחת בעבודות מזדמנות- לומדת משהו שאני אוהבת.
ואני חיה.
לא, אני לא עד-כדי-כך אופטימית,
אני פשוט אוהבת אותו.
אוהבת כל-כך...
ולא מוכנה לוותר.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
