ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

מובן שחסר טעם לצפות ממני לכל דבר אחר.

מעולם לא אמרתי את המונולוג בקול, ואני אפילו לא זוכרת חצי ממנו. למרות שבחירת המונולוג שלי הפעם הייתה חכמה הרבה יותר.
"תהיה נחמד ותתאבד למעני". מקסים.

לשיר אני עדיין לא יודעת. יש לי קול של ילדה בת חמש, ואני לא יודעת להשתמש בו. והמבטא... אהה. אבל קשה לפשל יותר מדי עם שיר שמורכב בערך משלושה תווים וחצי. 

רציתי לעשות כוריאוגרפיה לשיר הזה כבר הרבה מאוד זמן. באמת, הרבה מאוד זמן. ממרץ בערך. בגלל זה כמובן התרוצצתי בדקות האחרונות עם האמפי בתוך הפה, והתקדמתי בחמש שניות שלמות! אז הסוללה והגב שלי מתו, ונגמר לי האוויר. כיף.

נורא מפתה להכפיל את הקצב. 8/8 וכו'. אבל בני אדם לא יכולים לזוז מהר כלכך, ואני אפילו לא יכולה להסתדר עם הקצב הרגיל. 

מעצבן.

בכלל, אני לא כוריאוגרפית. 

אני טובה בלרקוד דברים, לא לחבר אותם. זה מציק למדי.

הגוף שלי בקושי זז.

ומה אם זה יהיה על מדרכה? 

וגשם... ולרקוד עם בגדים חורפיים של מליון שכבות...

למה אני עושה את זה בכלל?

הסיכוי שיקבלו אותי עדיין גבוה. בכ"ז, אני ניצבת נפלאה וכו'.

אבל אם זה יהיה בסוכות, וזה יהיה בסוכות, ואני לא אהיה בארץ בסוכות.

גם בפעם שעברה קיוויתי שלא אתקבל. אופס.

אבל זה לא משנה כי הוא יהיה בארץ עוד שעתיים וחצי.

מה שאומר שהוא יהיה איתי עוד בערך תשע-עשר שעות.

ואז יהיה נחמד. למרות שחורף גורם לי להרגיש מכוערת.

אני אוהבת אותם 3>