לפני 363 ימים...
לפני 5 שנים ויום הסיעו אותי לבית הספר ביום בו הייתי חולה, באמצע יום הלימודים, רק כדי שאקח דפים כלשהם מהמגירה שלי. ורגע... לא. האם אלה היו שש שנים ויום? או שמא הלוקרים והמגירות התקיימו במקביל? סוגיה מעניינת, כעת, כשאני נזכרת. בדרך החוצה מהכתה, התקופפתי ואמרתי לחברה "יום הולדת שמח". אני חושבת שאלה היו שש שנים, אחרי הכל.
ואילו היום, שמי ה-לא-טוב-בכל-מקרה-עקב-חוסר-אכפתיות-מובהק-התבדלות-תמידית-ומעשים, ספג עוד מכה עדינה מידי [AS IN ידיים שמקלידות על סמארטפון] מישהו. הסיבה היא יום הולדתה של אותה כבר-לא-חברה, אותו היא תחגוג בקרוב. עניין טיפשי כל-כך, הזמנות לארועים בפייסבוק.
ובאמת - להופיע למסיבת יום הולדת, שעם אף אחד ממשתתפיה לא דיברתי קרוב לשנה, זה מעשה תמוה ולא הגיוני. ועם כל אהבתי למעשים תמוהים ולא הגיוניים, לא עכשיו.
להגן על שאריות שמי בקרב הילדים-אנשים האלה היה חסר טעם. הרי אינם יודעים אפילו את הדברים הפעוטים ביותר בחיי.
עם זאת, העלתה בי חיוך העובדה שמספר אנשים עדיין לטובתי.
לפני ארבע שנים ואחת עשרה חודשים שלחתי מייל.
אך רגע, כיצד זה יתכן? הרי... ובכן, אני מבולבלת. 16.3.2008, לעזאזל, תספרו בעצמכם.
מייל זה, על כל תוכנו, וכל הבא אחריו, הם סיפור לא גמור כלל וכלל. אך מצב זה לא יכול להמשך לנצח. יעברו חודשים רבים, שנים אולי, ואשב לידה שיכורה ומשועשעת... אומר בחיוך "חציל ורוד".
"שיחה מדומה בסקייפ" זו פארודיה נפלאה. כמה חבל שהיא נכתבה על ידי ילדות קטנות.
לפני חודש נמלאתי חרדה מהמחשבה שיעברו שלושה שבועות. לפני שבועיים גיליתי שזה הרבה יותר גרוע, ושאצטרך לחכות עד מחרתיים.
כעת, אני חושבת על זה שלא אראה אותו אולי עוד שבוע. אולי עוד שבועיים. אולי עוד חודש.
אני לא מהאנשים שיכולים להסיח את דעתם בדרך כזו או אחרת.
לא.
אני מעדיפה להקפיא הכל.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
