ממש רציתי לחיות, אבל הייתי דג. הסתכלתי בקנאה על העולם מתוך פיסת המים שלי, שוחה הלוך ושוב בין צמחים מזויפים. ראיתי דברים שאסור לעלות בכתב. צפיתי בדמעות, בחיוכים ובייאוש. צפיתי באהבה גדלה ודועכת, בחיים חדשים נוצרים. רציתי לעבור אל הצד השני של הזכוכית, להשתתף בהצגה. לעתים חלמתי חלומות צנועים יותר – על אוקיינוסים רחוקים בהם כל שניה היא משחק השרדות, על אגמים שמתכסים בשכבת שלג לקראת החורף. חשקתי לדבר. לכתוב. לעתים ניסיתי לשחות בצורת מילים ואותיות, אך נסיונותי כשלו ואני כמעט טבעתי. לא היה לי עניין בדגים סביבי. להם לא היו שאיפות או חלומות. אפילו לא הייתה להם אישיות.
מדי פעם גושי פרווה היו בוהים באקווריום, ובהיתי בהם חזרה. כאשר שחיתי לצד השני מבטם עקב אחרי, וכשהתקרבתי לזכוכית כפותיהם נגעו בה. זה הפסיק להיות מרגש אחרי חמישה-עשר מקרים בדיוק, ואני חזרתי לחלום.
אינני יודע כמה זמן העברתי שם. כשזרקו פיסות אוכל – אכלתי. אני לא חושב שעשיתי משהו פיזי מעבר לכך. רבייה הפסיקה לעניין אותי אחרי הפעם הראשונה בה ראיתי בת-אנוש ערומה. לדגים אין ציצים.
אז זרקו אוכל פעם אחת יותר מדי, ואכלתי, ואז מתתי.
ממש רציתי לחיות, אבל הייתי דג, ואפילו לא ידעתי שאני יכול לחשוב.  

i saw her standing there… but then she was a zombie.