ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

"מה... מה אתה?" היא עמדה שם מבועתת, מתקשה להאמין למראה עיניה.
הוא עמד שם, שיניו נעוצות בצווארו של קורבן אלמוני. הוא הניח לקורבן ליפול לרצפה, והעביר את לשונו על שפתיו, מלקק את שאריות הדם.
"אני... אני אדם-זאב".
 

היא מצמצה בחוסר הבנה. "אבל, נו, זו הייתה שאלה רטורית, אתה הרי ערפד".
זו הייתה שעת צהריים שטופת שמש. בלי לענות לה, הוא יצא אל המרפסת הפתוחה.
"רואה? יש כאן שמש. אני לא שקוע בתרדמת. אני גם לא נשרף. אפילו לא מנצנץ. אני לא ערפד, אני אדם-זאב. אפילו יש לי דופק!"
שפתיה התעקלו לחיוך עקום. "אבל למה לעזאזל אדם-זאב? אתה ערפד הרי. ניבים והכל. הנה, אפילו זה..."
היא שלפה צלב עץ עתיק ממגירה, וקירבה אותו אל פניו. הוא נרתע, מפוחד, ונמלט אל חדר אחר.
"רואה? קלאסי ממש." היא אמרה והחזירה את הצלב למקומו.
הוא נד בראשו באי הסכמה. "אני יכול לעכל מזון. הדם דרוש לי רק בשביל להעצים את כוחי".
"כן כן, זה נחמד והכל, אבל זה שמעצב השעיר שלך גרם לו להראות כמו אוזני חתול לא אומר שיש קשר כלשהו בינך ובין זאבים. מה עשית בפעם האחרונה בה היה ירח מלא?"
הפתעה הופיעה על פניו. "רק תזכירי לי, מתי היה ירח מלא בפעם האחרונה?"
 

היא נאנחה בייאוש. "תבחר. או ערפד-על, או סופערפד. אני הלכתי להרביץ לאנשים".
הוא נשאר במקומו, מתקשה להבין מה הבעיה שלה עם העובדה שהוא אדם-זאב. הוא אדם זאב, הרי...