החלום שלי בלילה שעבר היה רע.
והוא היה אמיתי. שוב. יותר מאי פעם.
חלומות לא אמורים להיות הגיוניים. לא אמור להיות בהם רצף ארועים מציאותי.
ואם כבר, הם לא אמורים להגמר רגע לפני שנעשה יותר טוב.
כבר לא פוחדת מעניין הבגרויות.
עברתי את ההן, אז אעבור גם את אלה.
לפני שנים אמרתי למישהו שאקבל יותר ממנו באנגלית.
אבל אני לא. אותו 95.
לא אופייני לי להתקשות להבהיר עד כמה רע.
ולבכות ולמצמץ באולם ארועים זה מוגזם.
ושכחתי למה ממש ממש מהר.
אני צריכה ללמוד לסלוח.
אני לא יודעת לסלוח אפילו לא קצת.
אני אולי האדם הכי שומר טינה שאני מכירה.
וכנראה לעולם לא אשמע התנצלות.
וכנראה אני גם לא רוצה.
אני אפילו לא יכולה לכתוב חיבורים בגרותיים.
אני מעולה בחיבורים בגרותיים.
צריך לתת לי עליהם ציון מלא רק כי הם מקסימים כל-כך.
אני לא אוהבת את הסוף של יער נורווגי.
או שאני לא אוהבת את ההתחלה שלו.
אם ההתחלה הייתה שונה, לא הייתי יודעת שיש דברים לצפות להם.
והספר איטי נורא, אבל אני אוהבת את מידורי. ואת הסטוצ'יונר.
"תנחש למה". עכשיו, תקרא את השורות האלה, תמצא את התמונה.
"אמרתי בחיוך". תציין אחרי שעשית את הנ"ל.
אני אוהבת חבורות אנשים.
האני אנד קלאבר סטייל.
אני רוצה כזאת, קצת. יש מתנדבים?
כל-כל-כל האנשים שקרובים אלי לא מכירים אחד את השני.
מממ.... תפסיק להעלם לי כבר. זה עדיין גורם לי להרגיש חרא.
אני אוהבת את קלארה והכל, אבל מה לעזאזל דוקטור.
BE AWESOME AGAINNN.
כלום לא יתעלה על 6X08 אבל.
כי THE FINAL QUESTION לא נכונה, אז כל 6X01-6X02 הולכים לעזאזל.
אני לא רוצה להיות לבד אפילו לא לרגע.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
